in ,

סיכום מלא לבגרות באזרחות – כל החומר למבחן הבגרות באזרחות

סיכום מלא לכל החומר שיש בבגרות באזרחות – הסיכום הבא מאחד בתוכו את כל החומר שצריך לדעת לבגרות באזרחות בהצלחה!

הרקע ההיסטורי להקמת המדינה

מדינת ישראל הוקמה ב-1948 אך היא לא נוסדה בחלל ריק וקדמו להקמתה מספר אירועים שהעניקו את הבסיס לייסודה.     

ב-2 בנובמבר 1917   שלח שר החוץ הבריטי בלפור  מכתב ללורד היהודי רוטשילד   שבו  הוא מודיע על החלטת ממשלת בריטניה לקדם הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זוהי הצהרת בלפור.

ב-1922 אושר נוסח כתב המנדט על ידי חבר הלאומים. בטופס המנדט הסמיך  חבר הלאומים את בריטניה   ליישם את הצהרת בלפור. המנדט ניתן על ארץ ישראל משני עברי הירדן אך בריטניה הוציאה את עבר הירדן המזרחי מחוץ לתחומי המנדט ובכך הניחה תשתית לממלכת ירדן. בנוסח המנדט הושם דגש על הצורך לשמור על הזכויות  האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות בארץ ישראל.

תכנית חלוקה ואיחוד כלכלי – החלטה 181 של עצרת האומות המאוחדות: כ”ט בנובמבר 1947

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה בדבר עתיד שטחי א”י המערבית (Palestine) ואוכלוסייתם. החלטה 181 קובעת כי בשטחים אלה יקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, והמשטר שיונהג בהן יהיה משטר דמוקרטי. ירושלים תהיה בפיקוח בינלאומי באחריות האו”ם. הוראת ההחלטה בעניין זה ברורה ביותר: היא מורה למדינות לקיים “בחירות לאסיפה מכוננת, שייערכו על יסודות דמוקרטיים”, מגדירה את בעלי זכות הבחירה וכן קובעת כי האסיפה המכוננת הנבחרת של כל מדינה “תעבד קונסטיטוציה דמוקרטית למדינתה”. ההנהגה היהודית קבלה את התכנית. ההנהגה הערבית דחתה אותה והערבים החלו בפעולות איבה/מלחמה (השלב הראשון של מלחמת העצמאות).
החלטת האו”ם כוללת בתוכה התייחסות לסדרי העזיבה הקרובה של הבריטים שסימנה את סיום המנדט בא”י.      על פי התוכנית אמורים היו הצדדים (הנהגת היישוב היהודי והנהגת היישוב הערבי) לקבל בהדרגה את מושכות השלטון לידיהם (תחילה בהדרכת הבריטים ואח”כ בליווי ועדה מטעם האו”ם) עד להקמת מוסדות השלטון הקבועים.

הכותרת של ההחלטה – “תכנית חלוקה ואיחוד כלכלי” – מצביעה על כוונת האו”ם לחלק את שטחי ארץ ישראל המערבית בין שני העמים, אך בה בעת להבטיח שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות שיתבטא בהקמתה של מועצה כלכלית משותפת.

תכנית זו לא יצאה לפועל בשל התנגדות ההנהגה הערבית והתנגדותן של מדינות ערב הגובלות בשטחי א”י. היישוב היהודי, שהנהגתו קיבלה את ההחלטה והייתה מוכנה לנקוט בצעדים הנדרשים ליישומה, מצא עצמו נתון במאבק מול בני היישוב הערבי בארץ, שהחלו בהתנגדות האלימה מיד למחרת קבלת ההחלטה בעצרת האו”ם. מצב מלחמה זה (השלב הראשון של מלחמת העצמאות)  לא אפשר לבריטים לקיים את חלקם בהסדרת השלטון בשטח שיפונה על ידם, כפי שנקבע בהחלטת האו”ם.

ההנהגה היהודית, שהסכימה לתוכנית החלוקה, קבעה, במקביל למאבק עם היישוב הערבי, את סדרי השלטון הזמניים; סדרים אשר יאפשרו ליהודים לקבל לידם את השלטון על השטחים שיועדו למדינה היהודית מיד עם עזיבת הבריטים.

את השלטון, והאחריות המלאה על השטח ועל האוכלוסייה, נטלו על עצמם ראשי היישוב היהודי תוך שהם מכריזים על הקמתה של מדינת ישראל ערב עזיבת הבריטים את הארץ. בהכרזה זו מימש היישוב היהודי את החלטת האו”ם בדבר הקמת מדינה יהודית ריבונית.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל משקפת את רוח הדברים שבהחלטת האו”ם: היא מממשת את כוונת האו”ם להכיר בריבונות יהודית על חלק משטחי א”י  והיא מתייחסת לאופייה הרצוי של המדינה שתקום, מדינה בעלת משטר דמוקרטי, בהלימה לעקרונות שנקבעו בהחלטה.

בתוכנית החלוקה מוקדש פרק שלם לעניין הגבולות, תוך פירוט מלא של היישובים ונקודות הציון המגדירים את שטחן של שתי המדינות העתידות לקום בשטחי א”י המערבית.
גבולות אלה, או אחרים, אינם מוגדרים בהכרזת העצמאות; ההכרזה על הקמת מדינה יהודית ריבונית התקבלה תוך כדי מאבק מול יישוב ערבי שלא הסכים להכיר בלגיטימיות הדרישה היהודית להקמת מדינה. מיד למחרת ההכרזה הפך המאבק למלחמה בין מדינות, כאשר מדינות ערב השכנות פלשו לשטחיה של המדינה היהודית הצעירה, שאך קמה, וביקשו למנוע בכוח הזרוע את קיומה.

עם תום המלחמה נחתמו הסכמי שביתת נשק (1949) בין מדינת ישראל לשכנותיה. מדינה ערבית בשטחי א”י  לא הוקמה, והגבול ששורטט בירוק, ולכן זכה לכינוי “הקו הירוק”, בין ישראל לשכנותיה היה שונה מהגבול שפורט בהחלטת החלוקה.

תוצאת תמונה עבור מפת הקו הירוק
תכנית החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947

מפת תכנית החלוקה   1947                 מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות –”הקו הירוק”

2.הכרזת העצמאות

מסמך ההכרזה על מדינת ישראל שנחתם על ידי דוד בן גוריון וחברי מועצת העם (נציגי הישוב היהודי בא”י)

הוכרזה בה’ באייר תש”ח/ 14 במאי 1948, בתל אביב, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

כוללת שלושה חלקים: חלק היסטורי (לגיטימציה), חלק מעשי/ביצועי/אופרטיבי, חלק הצהרתי (אופי המדינה/ עקרונות, פניה לגורמים שונים).

הכרזת העצמאות היא המסמך המכונן של מדינת ישראל שבישר על הקמתה של מדינת ישראל. את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, תל אביב) ביום שישי, ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948 ,בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בעיצומה של מלחמת העצמאות. מסמך ההכרזה נחתם על ידי דוד בן גוריון וחברי “מועצת העם” -נציגי הישוב היהודי בארץ ישראל. המסמך כולל הכרזה על הקמת המדינה, הצדקות שונות להכרזה זו, הצהרת כוונות לגבי אופייה של המדינה ופניות לגורמים שונים.

החלק הראשון, ההיסטורי ( ” בארץ ישראל קם העם היהודי…” )  – הוא מעין מבוא המתאר מאורעות היסטוריים חשובים בעברו של העם היהודי. מוצגים בו תיאור של הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל וההצדקות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל: –  יש בו הצדקות שונות  (מקורות הלגיטימציה) להקמת המדינה. נהוג לחלק את  ההצדקות לשלושה סוגים:

הצדקה היסטורית הצדקה הנובעת מן הכמיהה במהלך הדורות של העם היהודי לארצו. היא נובעת מאירועים ופעולות מן העבר המצביעים על קשר בין עם ישראל לארץ ישראל: קשר היסטורי מתקופת התנ”ך. בא”י העם היהודי התעצב ויצר נכסי תרבות ובראשם התנ”ך. במהלך הגלות העם היהודי המשיך בתקווה ובמאמץ לשוב לא”י. העליות השונות, הקמת היישובים בארץ ישראל, הפרחת השפה העברית והשאיפה לעצמאות ממלכתית. השתתפות הישוב היהודי במלחמת העולם השנייה הקנתה לו את הזכות להימנות על העמים באו”ם. השואה הוכיחה את ההכרח בפתרון בעיית האנטישמיות על ידי מדינה יהודית. (פסקהראשונה -” בארץ ישראל קם העם היהודי…” פסקה שלישית  ” מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה…”).

הצדקה משפטית-בינלאומיתהצדקה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הנובעת מהצהרות ומסמכים בינלאומיים שהכירו בלגיטימציה של עם להקים מדינה. הכרה של מדינות ,או ארגונים בינלאומיים בזכותו של עם ישראל למדינה בארץ ישראל. לדוגמא: הצהרת בלפור, כתב המנדט, החלטת האו”ם על החלוקה. (פסקה חמישית  ” זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב’ בנובמבר 1917..” וכן ,  ” ב 29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בא”י” ).

הצדקה טבעית/אוניברסאליתהצדקה הנובעת מהזכות הטבעית של כל עם לשאוף למדינה ריבונית. הזכות להגדרה עצמית היא מושג משפטי בינלאומי שפירושו: זכותו של עם להחליט באופן חופשי, ללא התערבות חיצונית של מדינות אחרות, על הקמת מדינה בשטח מסוים ולקבוע את צורת השלטון בה. לעם היהודי, כמו לכל עם, יש זכות טבעית להגדרה עצמית.(” זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי לחיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”).

החלק השני של ההכרזה מתייחס להווה הוא חלק מעשי-אופרטיבי-הקמת המדינה

(החל מ-” לפיכך התכנסנו אנו חברי מועצת העם…” )והוא היחיד התקף מבחינה משפטית. חלק זה כולל את ההכרזה עצמה, שם המדינה, מועד ההכרזה, המוסדות וסדרי השלטון במדינה.

העקרונות הדמוקרטיים המופיעים בחלק השני של ההכרזה

בחירות  (עקרון הגבלת השלטון )–”  ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה ” המדינה תקיים בחירות דמוקרטיות. המדינה תתנהל באמצעות מוסדות דמוקרטים נבחרים.

שלטון החוק – ” בהתאם לחוקה שתיקבע…לא יאוחר מ1 אוקטובר 1948 “

הפרדת רשויות – ” תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית ( כנסת ) ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית ” .

החלק השלישי של ההכרזה מתייחס לעתיד הוא חלק הצהרתי-אופי המדינה, ופניות אל גורמים שונים

(החל  מ ” מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות..” )  יש בו עקרונות בדבר אופייה של המדינה שתקום. הכרזת העצמאות הניחה את שני יסודות המשטר במדינת ישראל (עקרונות המדינה):

א. ישראל היא מדינה יהודית ומדינת העם היהודי

ב. ישראל היא מדינה דמוקרטית שערכי השוויון והחירות לכל אזרחיה הם הערכים המרכזיים (למרות שהמילה דמוקרטיה לא מופיעה במפורש).

זוהי הצהרת כוונות ,ה” אני מאמין ” לגבי אופייה   של המדינה.

המאפיינים היהודיים של המדינה הבאים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות-ההכרזה על הקמת המדינה כמדינה יהודית – “בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל”.

-יעד לאומי: קיבוץ התפוצות – “מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”.

-קריאה לעם היהודי – “אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל”. משמע-המדינה היא לא  רק מדינת היהודים בארץ אלא גם מדינת היהודים בתפוצות.

-נקבע כי המדינה תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל

המאפיינים הדמוקרטיים של המדינה הבאים לידי ביטוי  בהכרזת העצמאות

-הכרזה על הקמת מוסדות דמוקרטים –קיום בחירות וכינון חוקה.

-המדינה תקיים שוויון זכויות חברתי מדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. זהו מימוש של הזכות   

 לשוויון. המדינה תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. מימוש ערך החירות.

-המדינה תהיה נאמנה לקרונות של מגילת האו”ם

-בהכרזה יש קריאה לערבים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה.

-בהכרזה יש הבטחה להעניק לערבים נציגות מתאימה בכל מוסדות המדינה.

-בהכרזה יש התייחסות לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות. מימוש ערך השוויון.

-בהכרזה יש התייחסות לפיתוח הארץ לטובת כל תושביה מימוש ערך השוויון.

 הצהרות  ופניות

  • פנייה אל ארגון האומות המאוחדות : מדינת ישראל מצהירה על נאמנותה לעקרונות מגילת האומות המאוחדות. המדינה מצהירה על נכונותה לשתף פעולה עם האו”ם בהגשמת החלטת האו”ם מיום 29 נובמבר 1947, ולפעול להקמת אחדות כלכלית  בארץ ישראל.  פנייה לקבל את ישראל לתוך משפחת העמים.
  • פנייה אל בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל בקריאה לשמור על השלום ולהשתתף בבניין המדינה. לערבים אזרחי ישראל מובטחים ייצוג במוסדות המדינה אזרחות ושוויון.

כמו כן יש התייחסות לנציגות מתאימה בכל מוסדות השלטון.

            ההתחייבויות השונות כלפי ערביי ישראל

            הענקת אזרחות :”..אנו קוראים… לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל… ליטול חלקם   

            בבניין  המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה”.

            נציגות שווה: “…ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים”.

            שוויון זכויות: מדינת ישראל: “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל  

            דת, גזע ומין”.

            חופש דת, לשון, חינוך- אומנם ישראל היא מדינה בה הרוב הוא רוב יהודי, אך ישראל   

            מעניקה לכל אזרחיה באשר הם זכות להקים מוסדות דתיים, ע”פ רצונם, ולהאמין לפי  

            רצונם, לדבר בלשונם ולהתחנך על פי דרכם.(זכויות  קבוצת מיעוט).

  • פנייה אל מדינות ערב השכנות : ישראל מצהירה על כוונות לשלום –המדינה מושיטה יד לשלום ושכנות טובה. ישראל קוראת לשיתוף פעולה עם מדינות ערב ולקיים עזרה הדדית למען קידומה של המדינה במזרח התיכון כולו. 
  • פנייה אל העם היהודי בתפוצות להתלכד סביב המדינה ולסייע לה בעליה ובבניין המדינה ובחיזוקה.

חותמי המגילה – שלושים ושבעה חותמי מגילת העצמאות היו חברי מועצת העם. 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו־12 מחברי המועצה, שלא יכולים היו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר.  (מועצת העם הייתה הפרלמנט של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה. מועצת העם הוקמה על-ידי ההנהלה הציונית ב־12 באפריל 1948, לקראת הכרזת המדינה. המועצה מנתה 37 חברים, מתוכם נבחרו 13 חברים למנהלת העם, הקבינט של היישוב והגוף המבצע העליון שלו.)

למי מיועדת המדינה לפי המגילה?  ליהודים המתגוררים בארץ ישראל, ליהודי הגולה המוזמנים לעלות לארץ ולערבים המתגוררים בשטח המדינה.

מה אין במגילה?  לא הוזכרו גבולות המדינה (ההכרזה הייתה בתקופת המלחמה  ותוצאותיה לא ידועות.

המילה דמוקרטיה אינה מופיעה , אם כי הערכים הדמוקרטים מוזכרים,  ואין אזכור של אלוהים , במקום זה מופיע המונח “צור  ישראל”.(למילה צור שתי משמעויות-ה’ או ביטחון).

מעמדה המשפטי של המגילה – מבחינה משפטית נחשבת מגילת העצמאות  לאחד מהיסודות החוקתיים של המדינה. יש הסכמה רחבה על חשיבות הכרזת העצמאות כמסמך המצהיר על עקרונות היסוד של המשטר במדינת ישראל ומנחה את רשויות השלטון בפעולתן, אך היא אינה נחשבת לחוקה.

השופט אגרנט טען כי ההכרזה היא מסמך המבטא את ה”אני מאמין” של העם ושל מקימי המדינה, מהווה מסד חוקתי, והיא משמשת בסיס לפסיקה כשאין חוק העונה על הצרכים.

ההכרזה משמשת בסיס לפרשנות של החקיקה כשיש חוקים שניתנים לפירושים שונים,

אבל ,ההכרזה אינה כובלת את ידיה של הכנסת לחוקק חוק העומד בסתירה לרוח ההכרזה או לדברים המפורשים בה. כשיש הוראת חוק העומדת בסתירה לעקרונות המצויים במגילה- החקיקה של הכנסת עדיפה. זאת משום שהכנסת היא המייצגת את הריבונות של העם.

3.מהי דמוקרטיה?

ערכי היסוד של הדמוקרטיה

*האדם כערך מרכזי- על פי ההשקפה הדמוקרטית, האדם הוא ערך מרכזי העומד בפני עצמו: הוא בן חורין ובעל זכויות אנוש הידועות בשם “זכויות טבעיות”. השקפת העולם הדמוקרטית מבוססת על רעיונות תנועת ההשכלה שגובשו במאות ה- 17 וה- 18. על פי תפיסות אלה, בני אדם נולדו שווים, ועם בריאתם ניתנו לכל אחד מהם “זכויות טבעיות” המבטיחות זכויות בסיסיות של חיים חירות ורכוש לכל אדם באשר הוא אדם, בכל מקום ובכל זמן.

התפיסה הדמוקרטית קובעת גם שהאדם הוא יצור רציונאלי, בעל תבונה ומוסרי ולכן הוא יכול להחליט החלטות הנוגעות לו בכוחות עצמו. מכאן שהוא יכול להחליט בעצמו מהו השלטון הרצוי לו. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא עצם קיום ההליך הדמוקרטי.

*ערך החירות – ערך יסוד בדמוקרטיה שממנו נגזרות זכויות האדם, זכויות טבעיות. לפי ערך החירות כל בני האדם חופשיים, בני חורין, יצורים אוטונומיים ובעלי תבונה. משמעות החירות היא שלכל אדם יש את הזכות לבקש את טובתו על פי דרכו, כל עוד הוא אינו מנסה למנוע מאחרים את טובתם ואינו מפריע להם להשיג את טובתם. כלומר, יש לתת לכל אדם את הרשות לנהל את חייו באופן הנראה לו, ואין להכריח אותו לנהל את חייו באופן הנראה לשאר בני האדם. בנוסף, זכותו של אדם להשתמש בחירותו כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולהגשים את שאיפתו לחיות חיי אושר.

*ערך השוויון –מכיוון שכל בני אדם נולדו שווים, המשמעות היא שלכל בני האדם יש זכות שווה לממש את זכותם לחרות. אך כדי שאדם יוכל לממש את זכותו לחירות וכדי שהוא יוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בו על המדינה לדאוג לכל אחד מאזרחיה לתנאי קיום בסיסיים.

(יש לשים לב שקיים מתח בין ערך החירות לערך השוויון. מצד אחד, לכל אדם יש החירות לממש את עצמו, מצד אחר, קיים הצורך של המדינה לדאוג לכלל אזרחיה, לפעמים על חשבון החירות של פרט מסוים או של קבוצת פרטים).

*האמנה החברתית-מדובר ברעיון פילוסופי/ תיאוריה : כל מדינה דמוקרטית מבוססת על הסכם/חוזה לפיו האזרחים מסכימים לוותר על חירותם ומפקידים את סמכותם לשלוט בידי רשויות השלטון במסגרת מדינה שבה כולם(האזרחים והרשויות כאחד) מוגבלים מרצונם החופשי על ידי כללים וחוקים מוסכמים, ובתמורה לכוח שניתן להן, המדינה ורשויות השלטון מחויבות להגן על ביטחונם וזכויותיהם הטבעיות של האזרחים.

באמנה החברתית באים לידי ביטוי מספר עקרונות דמוקרטים:

עקרון שלטון העם- העם כריבון החליט מרצונו החופשי לכרות אמנה  ולציית לחוקי המדינה. בנוסף, העם כריבון  זכאי  להחליף את השלטון כאשר זה אינו ממלא את חובתו להגן על זכויותיו הטבעיות.

עקרון ההסכמיות-כדי שמדינה תוכל להתנהל למרות חילוקי הדעות בין מרכיביה, חייבת להתקיים הסכמה בין האזרחים והקבוצות על זכות קיומה של המדינה, על שמירת כללי המשחק הדמוקרטיים, ועל ערכיה המרכזיים.

כך גם על פי רעיון האמנה החברתית המדינה הדמוקרטית והציות לחוקיה ולרשויותיה מבוססים על הסכם.

עקרון הגבלת השלטון-האמנה מגבילה את השלטון כי ברגע שהשלטון  לא מגן על זכויות האדם , העם כריבון יכול להחליפו.

עקרון שלטון החוק –עקרון זה מתבטא  באמנה בכך שלפיה כולם מסכימים לציית ולהיות כפופים  לכללים וחוקים המגנים על זכויות כולם ולכן גם מחייבים את כולם- כולל את השלטון.

עקרון שלטון העם

עקרון יסוד בדמוקרטיה.

במשטר הדמוקרטי העם מורכב מכל  ציבור האזרחים במדינה. כלל האזרחים  הם הריבון ולכן הם  מקור הסמכות ומקור השלטון במדינה. האזרחים הם המנהלים את ענייני המדינה, אם באופן ישיר ואם באמצעות נציגיהם הנבחרים. נבחרי העם דואגים למימוש רצון העם. ריבונות העם נובעת מהרעיון של האמנה החברתית. הנציגים הנבחרים נושאים באחריות בפני העם-האזרחים  והאזרחים רשאים להחליפם, כאשר הם מועלים בתפקידם. מצד שני, על הבוחרים מוטלת החובה להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים  בדרכים מגוונות על מנת להשפיע על קבלת ההחלטות, מעבר להצבעה בבחירות אחת לארבע שנים.

עיקרון זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה עקיפה. 

סוגי הדמוקרטיה:

* דמוקרטיה ישירה – שיטה שבה האזרחים מכריעים באופן אישי בנוגע לכל החלטה והחלטה. האזרחים שולטים בקבלת ההחלטות ומנהלים את ענייני המדינה ללא מתווכים או נציגים.

שיטה זו יכולה להתבצע  (לבוא לידי ביטוי) בשתי דרכים (ביטויים) : אסיפת עם ומשאל עם.

אסיפת עם –  שיטה שהייתה מקובלת בעבר, בעיקר ביוון העתיקה במאה החמישית לפני הספירה. כל אזרחי המדינה היו מתכנסים במקום אחד, בדרך כלל בכיכר העיר , דנים בכל הבעיות הקשורות בניהול המדינה ומחליטים, על פי העיקרון של החלטת הרוב. כיום שיטה זו כמעט ולא מקובלת בעיקר בגלל הקושי לכנס כל כך הרבה אזרחים ובגלל מספר הרב של הנושאים שבהם צריך לטפל במדינה המודרנית .

* דמוקרטיה ייצוגית או עקיפה – השיטה המקובלת בדמוקרטיות המודרניות . כלל האזרחים בוחרים בנציגים שלהם למוסדות השלטון ונותנים להם ייפוי כוח (מנדט) להחליט עבורם. הנציגים נבחרים בדרך כלל לתקופה מוגבלת ומוגדרת מראש .

הסיבות להנהגת דמוקרטיה עקיפה הן:

-המדינות המודרניות הן גדולות מאוד וכוללות מספר רב של אזרחים, ולכן מבחינה טכנית לא ניתן

לכנס את כל האזרחים כדי לקבל החלטות.(לכן יש צורך במספר נציגים מצומצם).

-כמות הידע והמידע הנחוצים לקבלת החלטות היא עצומה.(לכן יש צורך בנציגים בעלי ידע מתאים).

-הבעיות שהמדינה המודרנית מתמודדת איתן הן מורכבות, וזה דורש מיומנות ומקצועיות. לציבור הרחב אין את הכישורים לכך, ואין להם יכולת לרכוש מידע וידע בתחום הפוליטי. במדינות הדמוקרטיות כיום, רק חלק קטן מהאזרחים מעורב בצורה עמוקה בקבלת החלטות פוליטיות.

משאל עם – ביטוי מודרני מסוים  לדמוקרטיה הישירה. יש מדינות בהן נוהג השלטון לפנות לציבור האזרחים בשאלה שעוסקת בנושא ספציפי ולבקש את הכרעתו. השלטון מנסח שאלה שניתן לענות עליה בתשובה של בעד ונגד וציבור האזרחים מכריע בסוגיה. בדרך כלל נהוג לבצע משאלי עם רק בשאלות שהן מאוד מהותיות למדינה. נהוג להבחין בין משאל עם מייעץ ומשאל עם מחייב .

נימוקים בעד ונגד משאל עם

נימוקים בעד:

-זהו ביטוי אמיתי  לרצון האזרחים ומימוש ישיר של העיקרון הדמוקרטי הראשון “שלטון העם”.

-משאל עם מעודד השתתפות פוליטית ומעורבות של אזרחים בחיים המדיניים. האזרחים מרגישים מחויבים לתוצאות.

-משאל עם מהווה הזדמנות לקיום דיון ציבורי פתוח לגבי נושאים חשובים שעל סדר היום המדיני והפוליטי.

נימוקים נגד :

-הסמכות לקבל החלטות במדינה דמוקרטית היא של הרשות המחוקקת. משאל עם פוגע בלגיטימציה של הנבחרים לקבל החלטות .

-משאל עם אינו מאפשר למצוא פתרון של פשרה מפני שחייבים להכריע , בעד או נגד. מצב זה עלול להעצים קונפליקטים וחילוקי דעות ולפגוע בעיקרון ההסכמיות.

-ניסוח השאלות המשאל העם עשוי להטות את תוצאות המשאל.

-יש שאלות מורכבות שלא ניתן לענות עליהן בכן או לא.

-במדינות בעלות רוב לאומי אתני , דוגמת מדינת ישראל , בה נמצא רוב יהודי לעומת מיעוט ערבי, תוצאות משאל עם בנושאים לאומיים עלול להוביל לעריצות הרוב ולהחרפת השסע בין הלאומים.

(חוק יסוד: “משאל עם”  עבר בכנסת במרץ 2014

החוק קובע כי כל ויתור על שטח ישראלי יהיה טעון אישור  של רוב רגיל במשאל עם. (“שטח ישראלי” חל על כל המדינה, כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן, אך לא על יהודה ושומרון). כסייג לחוק נקבע כי, אם ההסכם יזכה בכנסת לרוב של מעל 80 חברי כנסת, לא יהא צורך במשאל עם. השאלה שתוצג לבוחר במשאל העם תהיה “האם את/ה בעד או נגד ההסכם בין מדינת ישראל לבין [שמות הצדדים] שאישרה הכנסת ביום [תאריך אישור הכנסת]?, והוא ייערך בדיוק כמו בחירות לכנסת, כאשר במקום שמות מפלגה, על הפתקים יהא רשום “בעד” או “נגד”).

הבחירות הדמוקרטיות הבחירות-מאפיין בסיסי בכל סוגי הדמוקרטיות. זהו אמצעי פורמאלי להגבלת השלטון. הבחירות מאפשרות חילופי שלטון. באמצעותן הציבור נותן ציון לנבחריו וחורץ את דינם. הנבחרים מודעים לכך שהם נתונים לפיקוח ולביקורת וכך השליט אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו וחייב לגלות אחריות כלפי הציבור.

על מנת שהבחירות תהיינה דמוקרטיות באמת, הן חייבות לענות על מספר תנאים:

א. כלליות – לכל אזרחי המדינה הבוגרים, הזכות לבחור ולהיבחר /להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים במדינה ולרשויות השלטון בהתאם לחוק.

ב. חשאיות – זכותו של כל פרט לשמור את דעותיו לעצמו. איש מלבד הבוחר אינו צריך לדעת כיצד בחר. המטרה למנוע הפעלת לחץ לא הוגן של גורמים שונים על הבוחרים (החשאיות מושגת באמצעות ההצבעה מאחורי פרגוד, מעטפה אטומה).

ג. מחזוריות – הבחירות מתקיימות במרווחי זמן ידועים וסדירים הקבועים בחוקכדי למנוע עריצות השלטון.

ד. שוויוניות – כל קול שווה, כלומר לכל קול משקל שווה ולכולם זכות הצבעה שווה.

ה. התמודדות חופשית/הוגנת– הבחירות מאפשרות תחרות הוגנת המבוססת על חירויות וזכויות פוליטיות (במיוחד חופש הביטוי וחופש ההתאגדות).בין המתמודדים חייבת להתקיים תחרות הוגנת תוך שמירה על חירויות יסוד כמו  חופש הביטוי, חופש התאגדות פוליטית ועקרון הייצוגיות.

* בבחירות באים לידי ביטוי העקרונות הדמוקרטים הבאים: עקרון הפלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, עקרון הגבלת השלטון, עקרון שלטון העם , עיקרון השוויון ועיקרון החירות.

נהוג להבחין בין שני סוגי ממשל עיקריים:

ממשל פרלמנטרי – צורה/סוג של ממשל ייצוגי. העם הריבון בוחר רק את נציגיו לרשות המחוקקת ומעביר לידיהם את כל הסמכות השלטונית (לפרק זמן קבוע מראש). הרשות המחוקקת – הפרלמנט – משאירה בידה את סמכות החקיקה ומתוכה “יוצאת” ממשלה שלידיה היא מעבירה את סמכויות הביצוע.

הממשלה, הרשות המבצעת, שואבת את כוחה מהפרלמנט ותלויה בו. פעילות הממשלה תלויה בקיומו של רוב בפרלמנט התומך במדיניותה. הפרלמנט יכול להביע אי אמון בממשלה ולהביא לסיום תפקידה (להפיל את הממשלה).

ממשל נשיאותי – צורה/סוג של ממשל ייצוגי. העם-האזרחים בוחרים פעמיים: העם הריבון בוחר נציגים לרשות המחוקקת וגם בוחר ישירות את נציגו לרשות המבצעת. הנשיא הנבחר הוא המחזיק בסמכויות הביצוע שהועברו לידיו ישירות על-ידי העם הריבון. הנשיא, הרשות המבצעת, אחראי כלפי העם והמשך כהונתו אינו תלוי ברשות המחוקקת. עם זאת, קיימת מערכת של איזונים ובלמים בין שתי הרשויות. מערכת זו מגבילה במידת מה  את הנשיא ומחייבת אותו לקבל את רשות בתי המחוקקים לפעולות מסוימות (יציאה למלחמה, תקציב המדינה, הוצאות חריגות ועוד).

שיטת הבחירות לכנסת בישראל ומרכיביה:

שיטת בחירות ארצית – כל הארץ מהווה שטח בחירה אחד. לצורך חישוב תוצאות הבחירות. המשמעות היא שהבחירות נערכות בכל הארץ באותו יום, ושבכל הקלפיות בארץ מתמודדות אותן רשימות של מועמדים. מפלגות המשתתפות בבחירות מתייחסות במצען בעיקר לבעיות במישור הארצי.

שיטת בחירות רשימתית – בשיטה זו כל מפלגה עורכת רשימת מועמדים לפרלמנט והאזרחים בוחרים ברשימת המועמדים כולה .אין אפשרות להוציא חלק מהם.(כמו רשימת הליכוד, העבודה וכו’).הדרכים הרווחות לקביעת הרשימה: בחירות מקדימות (פריימריז),בחירות במוסדות המפלגה, ועדה מסדרת, ראש רשימה.

שיטת בחירות יחסית – על פי שיטה זו ניתן ייצוג בפרלמנט לרוב הקבוצות במדינה. מספר המושבים של כל אחת מהמפלגות המיוצגות בפרלמנט הוא יחסי למספר הקולות שבהם זכתה כל מפלגה בבחירות. החישוב נעשה לפי מספר המצביעים בבחירות או לפי הקולות הכשרים בלבד-בתנאי שהמפלגה עברה את אחוז החסימה. יש התאמה בין התמיכה שהמפלגה זוכה לה בציבור לבין ייצוגה במוסדות השלטון. לדוגמא: אם רשימת הליכוד לכנסת זכתה ב 10% מקולות המצביעים ,היא תקבל גם כ 10% מהמושבים בכנסת , כלומר 12 חברי כנסת.
*אחוז חסימה – במדינות שבהן מתקיימות בחירות יחסיות נהוג לקבוע אחוז חסימה שפירושו: אחוז מסוים מכלל הקולות  של המצביעים בבחירות לבית הנבחרים, שעל המפלגה לזכות בו כדי לקבל ייצוג כלשהו פרלמנט. זהו אמצעי המגביל את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט. אחוז החסימה משתנה ממדינה למדינה.

בארץ אחוז החסימה נקבע על  3.25 אחוזים  מכלל קולות המצביעים שהם כ-4 מנדטים .(לפי חוק המשילות שנחקק במרץ 2014).

סוגי תפיסות דמוקרטיות – אופי וזהות אזרחית של מדינה:

דמוקרטיה ליברלית – אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית  ודמוקרטיה רב-תרבותית.

שלוש תפיסות שונות משפיעות על הגדרת אופייה וזהותה האזרחית של המדינה הדמוקרטית:

דמוקרטיה ליברלית-אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רב-תרבותית.

לכל סוגי התפיסות הדמוקרטיות בסיס משותף. כולם מניחים שהעם [הדֶמוֹס] הוא מקור הסמכות השלטונית במדינה, מדגישים את חשיבותה של ההשתתפות הפוליטית ומכאן גם את חשיבותו של השוויון האזרחי. כל המדינות הדמוקרטיות המודרניות מבוססות גם על ההכרה באדם כערך מרכזי;כלומר יוצאות מתוך נקודת המוצא הליברלית. ההבדל ביניהן הוא בדגש ובמשקל השונה שהן מעניקות לערכים אישיים, של הפרט, לעומת ערכים קבוצתיים ולעומת ערכים משותפים של הכלל. 

המרחב האזרחי במדינה הדמוקרטית מכיל שלושה מרכיבים: פרטים, קבוצות וקולקטיב [העם], והמדינה צריכה להתייחס לכל המרכיבים הללו ולשקלל ולאזן בין האינטרסים השונים שלהם.

התפיסות אינן נמצאות על פני רצף . אלו שלוש תפיסות עולם המדגישות אינטרסים שונים, ויכולות להשפיע, בו-זמנית, על התנהלותה של מדינה בסוגיות שונות.

דמוקרטיה ליברלית-אינדיבידואלית

השקפת העולם הליברלית שמה דגש על היחיד, האינדיבידואל, ונותנת מקום מרכזי לזכויותיו וחירויותיו של כל פרט.

תפקיד המדינה לאפשר לכל אזרח מימוש מרבי של רצונותיו וזכויותיו ללא התייחסות להשתייכותו האתנית-תרבותית.

כל אזרח או קהילה חופשיים לקבוע לעצמם את ערכיהם ואין זה מתפקידה של המדינה חקדם ערכים או מאפיינים תרבותיים..

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול להקשות על קיומה של מסגרת מאחדת, ועל יצירת תחושת זהות משותפת לאזרחי המדינה. דגש על האינטרס האינדיבידואלי בלבד עלול לפגוע גם ביכולתן של קבוצות בתוך החברה לשמור על ייחודן בשל העדר זכויות קבוצתיות.

דמוקרטיה רפובליקנית

השקפת העולם הרפובליקנית רואה את הפרט הן כיחיד והן כחלק מקהילה לאומית או אזרחית, ומדגישה את הטוב המשותף.

תפקיד המדינה  אינו מתמצה בחופש הפרט והיא נועדה גם כדי לאפשר את טובת הכלל ומימוש ערכי הקהילה המשותפים הנקבעים בתהליך הדמוקרטי. בדמוקרטיה רפובליקנית נשמרות זכויות הפרט של כל האזרחים, גם אלו שאינם שייכים לקבוצת הרוב הלאומית.

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול לפגוע באופן בלתי מידתי בחירויות הפרט ובזכויותיו, והוא מביא להדרה ולהחלשה של פרטים וקבוצות באוכלוסייה שאינם שייכים לקולקטיב הדומיננטי.

דמוקרטיה רב-תרבותית

השקפת העולם הרב-תרבותית רואה את הפרט הן כיחיד והן כחלק מקהילה-לאומית, אתנית-תרבותית או דתית.

תפקיד המדינה אינו מתמצה בחופש הפרט והיא נועדה גם כדי לתמוך בקהילות השונות המצויות בתוכה במידה שווה. התמיכה נעשית בעיקר באמצעות תקצוב הקבוצות השונות והנכחתן במרחב הציבורי.

יש להדגיש ברמה המדינתית את השוויון בין הקהילות השונות.

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול להקשות על קיומה של מסגרת מאחדת, ועל יצירת תחושת זהות משותפת בין האזרחים. כמו-כן יכול שיפגע בחירויות הפרט ובזכויותיו באופן בלתי-מידתי, שכן האינטרסים על פיהם פועלים הם אינטרסים קהילתיים שלעיתים מתנגשים עם האינטרסים הפרטניים של היחיד, בן הקבוצה.

שלוש התפיסות – דמוקרטיה ליברלית – אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רב-תרבותית – הן תפיסות המתייחסות כולן למדינות בהן מתקיים משטר דמוקרטי. מול תפיסות אלה קיימת גם גישה השוללת את הרעיון הדמוקרטי

אי קבלה של השקפת העולם הדמוקרטית פירושה שלילת הנחת היסוד בדבר ריבונות העם. גישות לא דמוקרטיות הן גישות שלפיהן הריבון עומד מעל העם, הציבור, והוא מקור הסמכות השלטונית במדינה. כאלה הן תפיסות דתיות [תיאוקרטיות] בהן האל הוא הריבון וכן תפיסות אוטוריטאריות / דיקטטוריות בהן הריבונות נתונה בידי שליט יחיד או קבוצה שלטת.

      תפיסה דמוקרטית מאפיין ליברלית – אינדיבידואלית רפובליקנית רב – תרבותית
מי הריבון במדינה? העם העם העם
מה מעמד האדם [הפרט] וזכויותיו במדינה? האדם וזכויותיו במרכז [האדם כערך מרכזי] האדם וזכויותיו במרכז [האדם כערך מרכזי] האדם וזכויותיו במרכז [האדם כערך מרכזי]
במה מתאפיין העם הריבון? מהו המרכיב הדומיננטי המגדיר את המרחב הציבורי [הפרט / הקולקטיב / הקבוצות התרבותיות]? הפרט הקולקטיב הקבוצות
אילו אינטרסים עומדים לנגד עיני מקבלי ההחלטות במדינה? מהם האינטרסים אותם מבקש המשטר לקדם? [אינטרסים אינדיבידואליים של הפרט / אינטרס קולקטיבי משותף / אינטרסים ייחודיים של הקבוצות התרבותיות השונות]? רצונות ואינטרסים  אינדיבידואליים של פרטים טובת הפרט טוב משותף טובת הכלל אינטרסים ייחודיים של קבוצות תרבותיות שונות טובת הקבוצות
כיצד מתנהלת המדינה למימוש האינטרסים  שביסוד המבנה החוקתי שלה? תחרות תמידית בין רצונות ואינטרסים אינדיבידואליים פעולה למען האינטרס המשותף פעולות למימוש האינטרס המשותף הייחודי לכל קבוצה
קיצוניות: אילו ערכים עלולים להיפגע כתוצאה ממימוש קיצוני של הגישה קושי לקיים מסגרת מאחדת, וליצור תחושת זהות משותפת פגיעה באופן בלתי מידתי בחירויות הפרט ובזכויותיו, והדרה של קבוצות באוכלוסייה שאינן שייכות לקולקטיב הדומיננטי קושי לקיים מסגרת מאחדת, וליצור תחושת זהות משותפת  וכן אפשרות של פגיעה באופן בלתי מידתי בחירויות הפרט ובזכויותיו
איזון   פעולה בתוך מסגרת של כללים לשמירת המידתיות והאיזונים בין הצרכים המתנגשים פיתוחה של “דת אזרחית” / חילוניות [LAICITE’] המאפשרת מרחב ציבורי משותף הדגשת המעמד האזרחי המאחד בין חברי הקבוצות השונות; יצירת תרבות פוליטית משותפת

תרבות פוליטית דמוקרטית

ערכים, אמונות וצורות התנהגות המבטאים הזדהות עם עקרונות הדמוקרטיה.: השתתפות בבחירות ומעורבות אזרחית, קבלת הכרעת הרוב, הכרה בשלטון החוק, הפנמת ערכים של פלורליזם הסכמיות וסובלנות.

תרבות פוליטית דמוקרטית והחינוך אליה מחזקים את היציבות של המדינה הדמוקרטית. היא לא קיימת במידה שווה בכל הדמוקרטיות.

עקרון/ערך הפלורליזם-(ריבוי דעות וקבוצות).ערך/עיקרון דמוקרטי המכיר בקיומן בחברה של קבוצות השונות זו מזו במוצאן, דעותיהן, השקפותיהן, וצורכיהן, ומעודד /תומך בקיום ובביטוי של מגוון דעות /עמדות של אנשים או קבוצות בחברה. הפלורליזם נותן  לגיטימציה ומכיר בזכותה של כל קבוצה לשמור על ייחודה ועל השונות שלה ולפעול בהתאם להשקפת עולמה. כלומר לאפשר לה להתארגן ולפעול בתוך החברה למימוש זכויותיה וזאת על בסיס שוויוני.

פלורליזם בא לידי ביטוי בתחומים שונים:

התחום הכלכלי – ריבוי ארגוני עובדים ואיגודים מקצועיים הוא בסיס לקיום אינטרסים משותפים, כמו ארגון המורים, ארגון האחיות.

התחום החברתי – ריבוי ארגונים חברתיים, כשלכל אחד מהם מטרות משלו בתחום העשייה החברתית, כמו ויצ”ו, נעמ”ת.

פלורליזם במבנה החוקתי-מוסדי – שלוש רשויות נפרדות – המחוקקת, המבצעת והשופטת; וכן רשויות שלטון מקומיות בעלי אוטונומיה כזו או אחרת, כל אלו מאפשרים פיזור העצמה הפוליטית בין גופים שונים.

פלורליזם פוליטי – ריבוי מפלגות, אשר מטרתן להגיע לשלטון, בניגוד לארגונים ולהתאגדויות השונות.

כל אזרח רשאי להיות חבר במספר תחומים, ארגונים ואגודות ככל העולה על רוחו.

על מנת שעיקרון הפלורליזם יוכל להתקיים חייבים להתקיים גם שני עקרונות משנה:

עקרון/ערך הסובלנות – עקרון דמוקרטי/ערך המכיר בכבודו של האדם ובחירותו להיות שונה .קבלת השונה והענקת יחס מכבד לשונה או למי שדעתו ומנהגיו מנוגדים לדעתך, גם אם הדבר גורם לך סבל או התנגדות ואי נוחות. הימנעות מתגובות אלימות מילולית או פיזית בעת מחלוקת .הימנעות מהפעלת סמכות שלטונית כלפי עמדות ביקורתיות או מרגיזות. על מנת שעקרון הפלורליזם יוכל להתקיים עלינו לנהוג בסובלות כלפי “האחר” ולאפשר לו לבטא את דעותיו השונות. או כפי שהגדיר זאת וולטר, פילוסוף וסופר צרפתי במאה ה-18 :”אני שולל מכל וכל את מה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר את הדבר”.(משמע – אני לא מסכים עם הדברים של האחר, אך מחובתי הדמוקרטית לדאוג שהוא ישמיע אותם, גם אם הם נוגדים את דעותיי, האינטרסים שלי או את מצפוני(

חשיבותה של הסובלנות במדינה דמוקרטית היא רבה:

מאפשרת לכל אדם לממש את זכויותיו (חופש ביטוי, חופש התארגנות וכו’.)

מאפשרת פעילות פוליטית חופשית.

חושפת את האזרחים לדעות של הקבוצות השונות בחברה.

מעניקה לגיטימציה לדעות של קבוצות בחברה שאינן שותפות בשלטון, וכך מאפשרת חילופי שלטון (שזהו תנאי הכרחי למשטר דמוקרטי תקין).

מאפשרת ניהול דיון ציבורי בעניינים שאין עליהם הסכמה.

תורמת ליציבות חברתית ומאפשרת מסגרת חיים משותפת של בעלי דעות שונות.

מאפשרת פתרון מחלוקות בדרכי שלום, מונעת תגובות אלימות –מילוליות או פיזיות-בעת מחלוקת ,ומונעת הפעלת סמכות שלטונית כלפי עמדות ביקורתיות או מרגיזות.

עקרון/ערך ההסכמיותהסדרים או הסכמה רחבה בחברה דמוקרטית על כללי המשחק, על אופייה הבסיסי של המדינה  ועל אופן קבלת ההחלטות בנושאים מרכזיים כמו: הסכמה על צורת המשטר, קבלת השלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות כשלטון לגיטימי, הסכמה על ערכים מרכזיים ומסגרת המדינה. הסכמה זו נחוצה כדי שחברה פלורליסטית תוכל להתקיים ולפעול כחברה מגובשת למרות חילוקי הדעות , התחרות והמאבק בין הקבוצות השונות .הסכמיות מחזקת את היציבות ומאפשרת קיום בצוותא על אף חילוקי דעות בתחומים אחרים. ישנו מתח בין ערך הפלורליזם המעודד ריבוי דעות לערך ההסכמיות המחזק את האחידות.

ככל שגדלה הלגיטימציה לאופי המשטר ולקיום השלטון, כך המדינה יציבה יותר.

עיקרון זה יכול לבוא  לידי ביטוי בהסדרים שונים כגון : הסכם “הסטאטוס קוו”.       

עקרון הכרעת הרוב ושמירה על זכויות המיעוט

עקרון דמוקרטי לפיו בתהליך קבלת ההחלטות כול האזרחים  זכאים  להשתתף ומתקבלת ההצעה שמקובלת על מרבית המשתתפים בהצבעה (מבין כמה הצעות שמוצעות) . כולם מחויבים לקיים את ההחלטה. זכותו של המיעוט להמשיך להחזיק בדעותיו, ואסור לרוב לפגוע באופן שרירותי בזכויות המיעוט. זוהי דרך לפתור סכסוכים בדרכי שלום.

תנאי הכרחי לקיום הדמוקרטיה –  אך לא מספיק. מכיוון שבמדינה הדמוקרטית יש דעות שונות , יש צורך במנגנון או בכללי משחק שיאפשרו קבלת החלטות. עקרון הכרעת הרוב הוא אחד מהם. מאפשר קבלת הכרעות פוליטיות והכרעות בין חילוקי דעות בדרכי שלום, לאחר משא ומתן על פי רצון הרוב בהכרעת רוב. יחד עם זאת, במשטר הדמוקרטי אסור שההחלטות שמתקבלות יפגעו בזכויות המיעוט .הרוב חייב לאפשר למיעוט להאמין  ולפעול על פי השקפתו ועל פי האינטרסים שלו. אסור שייוצר מצב של עריצות הרוב -מצב שבו הרוב יעשה שימוש לרעה בכוחו כרוב ויקבל החלטות שפוגעות באופן בלתי סביר/בלתי מוצדק בזכויות יסוד ובפרט בזכויות המיעוט..

הנימוקים המצדיקים הכרעת רוב הם:

– החלטת הרוב קרובה יותר להחלטת העם , משום שמבחינה מספרית הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים המרכיבים את העם.

– החלטות רוב המתקבלות בהליך דמוקרטי של דיון ומשא ומתן מאפשרות יציבות בשלטון.

במשטר דמוקרטי נהוג להבחין בין מספר  סוגי רוב :

רוב רגיל-רוב הנדרש בדרך כלל בהכרעות רגילות. מתקבלת דעתם של רוב המשתתפים בהצבעה בפועל.

רוב מוחלט- רוב הנדרש בדרך כלל להכרעות בעלות חשיבות רבה .פירושו קבלת הכרעה ביותר מ 50% מבעלי זכות ההצבעה , החברים במוסד (בכנסת שלנו 61 חברים ויותר).

רוב מיוחס או מיוחד – רוב שנקבע מראש לעניין מסוים. במקרים מסוימים החלטה תתקבל רק ברוב מיוחד, היינו, כאשר תומכים בה לפחות שני שלישים (או במקרים אחרים – לפחות שלושה רבעים) מכלל מקבלי ההחלטות (למשל, בכנסת ישראל, רוב של 80 או 90 חברי-כנסת, בהתאמה). הקביעה כי קבלת החלטה תלויה בתמיכתו של רוב מיוחד נקראת שריון. הצורך ברוב מיוחד משריין את העניין הנידון מפני קבלת החלטה ברוב זעום לשנות את המצב.

זכויות האדם והאזרח וחובותיו

תיאוריית הזכויות הטבעיות  – תפיסה מוסרית-פוליטית המתארת זכויות יסוד שיש לכל אדם באשר הוא אדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים/באשר הוא תכלית לעצמו .הבסיס הפילוסופי לזכויות אלה הוא ההנחה בדבר ערכו המוחלט של האדם מעצם היותו אדם.  הענקת הזכויות איננה תלויה ברצונו הטוב של השלטון, כי למעשה בני האדם הם שהחליטו להקים מדינות כדי לשמור על זכויותיהם הטבעיות (רעיון האמנה החברתית).לכן,  במדינות דמוקרטיות השלטון מחויב לשמור ולהגן על זכויות האדם, ושלטון המפר זכויות אלו אינו דמוקרטי. התוכן של זכויות האדם משתנה ככל שאנו מבינים את התנאים הנחוצים לקיום בכבוד. כיום, הגישה המינימאלית ביותר כוללת את הזכות לחיים וביטחון , חירות, כבוד, שוויון, קניין והליך משפטי הוגן.

הזכויות הן יחסיות/אינן מוחלטות. הן סותרות לא פעם זו את זו ובאף חברה אנושית הן אינן ניתנות להגשמה באורח מלא. לכן, במקרה של התנגשות בין זכויות נדרש איזון-פגיעה מידתית בזכות אחת על מנת לאפשר קיומה של זכות אחרת.

העילות הבסיסיות המוצדקות להגבלת זכויותיו של אדם היא כאשר מימושן פוגע בזכויות הזולת או באינטרס הציבורי.

א. הזכות לחיים וביטחון-.אין לפגוע בחייו ובגופו של אדם/לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי. כל בני אדם זכאים להגנה על חייהם מפני כל פגיעה פיזית או נפשית . חובת המדינה להגן על חייהם וביטחונם האישי של כל בני האדם החיים במדינה. ההגנה על חייהם וביטחונם של האנשים מבוצעת במדינה באמצעות חוקים ומוסדות ביטחון כגון צבא ומשטרה. זכות זו היא חלק מהזכויות הבסיסיות ביותר, משום שהחיים הם תנאי מוקדם המבטיח לאדם את האפשרות לממש את כל שאר הזכויות

ב. הזכות לחירות/ערך/עקרון החירות-לכל אדם זכות  לחיות, להחליט לעשות דבר מה , ולהימנע מלבצע פעילות כלשהי. הזכות של אדם לעצב את אישיותו על פי רצונו החופשי. הזכות לחירות מקורה בהכרה שבני אדם הם יצורים בעלי תבונה , הרוצים לשלוט בחייהם, לכוונם על פי רצונם ולשאת באחריות לבחירותיהם.  אין לשלול את חירותו של אדם על ידי מעצר או על ידי הגבלת חופש המחשבה והפעולה שלו.

מן הזכות לחירות נגזרות שורה של חירויות (חופש הביטוי, המחשבה והמצפון, התנועה העסוק חופש הדת, חופש מדת ועוד).

למרות חשיבותה של זכות זו , לעיתים יש צורך להגביל את חירותו של האדם  כאשר אדם משתמש בחירותו כדי לפגוע באחר (בגופו, ברכושו, בכבודו של אדם אחר) ,  כדי לפגוע בחברה (למשל פגיעה בסדר הציבורי, או פגיעה בערכים מוסריים המקובלים בחברה) או אפילו במצבים של פגיעת הפרט בעצמו (במדינות רבות נהוג לאשפז אדם בכפייה כאשר קיימת סכנה שיפגע בעצמו). לכן משמעות הזכות לחירות היא שמותר לעשות כל דבר שאינו אסור בחוק.

  • ·       מהזכות לחרות נגזרות  זכויות משנה :

חופש המחשבה/הדעה  והמצפון- הזכות לחשוב באופן חופשי, לגבש עמדה ודעה ולהחזיק בה בכל נושא – דתי, פוליטי, מוסרי או אמנותי. לכל אדם זכות לא לפעול בניגוד למצפונו- ערכיו המוסריים. זכות זו היא תנאי לפיתוח אדם חושב וביקורתי – יסודות החיוניים לדמוקרטיה. זכות זו אינה מתבטאת בפעולה, כלומר במעשה חיצוני, ועל כן היא הזכות היחידה שאינה מוגבלת.

חופש  הביטוי- הזכות להיות בעל עמדה והחירות לבטא דעות, עמדות ורגשות בגלוי ,בפומבי, ובדרכים שונות: בעל פה, בכתב, באיור, בציור, במוזיקה, בסיפור, בפיסול בסרט, ביטוי עמדה פוליטית ועוד, מבלי להיענש על כך. חופש הביטוי מאפשר לחשוף מידע ולגלות את האמת, מאפשר את קיום ההליך הדמוקרטי של ביקורת על השלטון, מאפשר הגשמה עצמית של הפרטים ופיתוח סגולותיהם.

חופש התנועה- הזכות להימצא בכל מקום ולנוע ממקום למקום באופן חופשי. זכות הכניסה החופשית למדינה מוקנית לאזרחים בלבד.

חופש העיסוק- לכל אדם זכות לעבוד בכל עבודה/מקצוע/משלח יד (בכפוף להכשרה נדרשת או רישוי)

חופש העיסוק מוענק בישראל לאזרחים ותושבים בלבד.

חופש הדת- לכל אדם הזכות להחזיק בכל אמונה, להשתייך לכל קבוצה דתית לקיים כל טקס, מנהג או פולחן. חופש מדת-  לכל אדם הזכות  שלא להאמין בדת כלשהי  לא להשתייך לעדה דתית ולא לקיים את פולחניה.

זכותו של כל אדם לא לסבול מכפייה או הטפה דתית, לא לקיים טקס או פולחן דתי בניגוד לרצונו.

חופש העיתונות- כדי שהתקשורת תוכל למלא את יעדיה (אספקת מידע לציבור על הנעשה במדינה, על פעולות השלטון, על המערכת הכלכלית, החברתית, הפוליטית) יש להעניק לה חופש פעולה שפירושו לאפשר זרימת מידע חופשית, תנועה חופשית של עיתונאים ברחבי המדינה, פעולה חופשית של העיתונאים שלא יחששו לבצע את תפקידם כראוי, וכמובן חירות למסור את המידע, לבקר את השלטון ולדווח לציבור על המתרחש בארץ ובעולם.

ג. הזכות לשוויון/ערך/עקרון השוויון –כל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם .לכן, זכותו של אדם לקבל יחס זהה  לזולתו. אין להפלות אדם בשל זהותו, שיוכו, סממן חיצוני או מגבלה כלשהי., העדפה מינית, צבע במובן המצומצם זכות זו כוללת גם את השוויון הפוליטי (לבחור ולהיבחר) ואת השוויון בפני החוק שמשמעותו: לכל בני אדם יש אותן זכויות יסוד והאיסורים והעונשים הקבועים בחוק שווים לכל. במובן הרחב הכוונה לשוויון הזדמנויות במובן הכלכלי חברתי.

אופני היישום הראויים של הזכות לשוויון שנויים במחלוקת ציבורית בכל חברה דמוקרטית (לגבי המובן המצומצם –הגבול בין אפליה פסולה להבחנה מותרת. לגבי המובן הרחב-משמעות שוויון ההזדמנויות הרצוי).

פעמים רבות עולה השאלה מה בין עקרון השוויון לבין הזכות לשוויון:
עקרון דמוקרטי הוא כלל ערכי המנחה את פעולת המדינה( “זווית” ההתבוננות היא “מלמעלה” – המדינה, והתפיסה לפיה היא פועלת) ,
זכות נוגעת לפרט  (“זווית” ההתבוננות היא “מלמטה” – הפרט, האדם – מה היחס כלפיו אותו אנו רוצים לקדם או עליו אנו רוצים לשמור ולהגן. ככלל, זכות קודמת לעיקרון. הזכות קיימת לפני המדינה. המדינה הדמוקרטית קמה כדי לאפשר את מימוש הזכויות. העיקרון שנקבע על ידי החברה והמדינה הוא עקרון שמטרתו להבטיח את מימוש הזכות). כך למשל:
עקרון השוויון משמעותו שהתפיסה היא ש שכל בני האדם נולדו שווים בערכם ובזכויותיהם (זהו הערך) ולכן צריך להתייחס אליהם באופן שווה ולאפשר להם לממש את זכויותיהם באופן שווה. עקרון זה מאפשר את מימושה  הזכות של כל אדם לקבל יחס זהה / שווה לאחרים, ללא הבדל דת, גזע, מין וכו’. ככלל –  ניתן להגדיר זכויות / או עקרונות מנקודת המבט החיובית של מימוש הזכות או העיקרון  וגם מנקודת המבט של מניעת הפגיעה בזכות או  אי מימוש העיקרון.

קיימים מקרים בהם פועלים בחוסר שיוון:

אפליה פסולה-פגיעה בזכות לשוויון על ידי התייחסות לא שווה לבני אדם מסיבות שאינן מוצדקות. מצב של התייחסות שונה בין בני האדם על רקע דת, גזע, לאום, מין, השקפת עולם, השקפה פוליטית, כאשר השוני לא רלוונטי לנושא (למשל אי קבלה לעבודה בשל צבע עור שונה).לצורך תשאול –זה יכול להיחשב כמדיניות)

מדיניות של הבחנה מותרת- הענקת יחס  שונה לאנשים שונים כשהשוני ביניהם רלוונטי לנושא ההתייחסות. ההתייחסות השונה נדרשת בשל צרכים מיוחדים של בני אדם שונים (כגון: נכים, מחוננים, גיל),או בשל דרישות רלוונטיות (כגון: כישורי עבודה מיוחדים, השכלה).מקרים בהם היחס השונה הוא מוצדק. התייחסות שונה באופן קבוע.

חוקים רבים בכל מדינה דמוקרטית מבוססים על הבחנה.

מדיניות של העדפה מתקנת– מתן יחס מועדף, התייחסות שונה לטובה, למשך זמן מסוים ,לקבוצה שבעבר הייתה מקופחת או לקבוצה שיש פער גדול בינה לבין יתר האוכלוסייה או לקבוצה שנגרם לה עוול היסטורי, חברתי או כלכלי,  במטרה לצמצם את הפער בין קבוצה זו לבין שאר האוכלוסייה .ישנו ויכוח ציבורי לגבי היקף השימוש הראוי במדיניות זו ,בין השאר מכיוון שהיא יוצרת אפליה כלפי פרטים אחרים.

מדובר במדיניות הננקטת כדי לשפר את מצבן של קבוצות מקופחות כדי לתקן עיוותים היסטוריים, כלכליים, חברתיים, ביטחוניים, או תרבותיים, המפריעים להם להשתלב בחברה. את היחס המועדף מפסיקים כאשר הקבוצה מגיעה לשוויון המיוחל. העדפה המתקנת ניתנת לכל הקבוצה, גם אם פרטים מתוך הקבוצה לא מרגישים מקופחים. המדיניות תחול עליהם בכל מקרה.(לדוגמה :שריון מקומות לנשים ברשימות לכנסת).ישנו ויכוח ציבורי לגבי היקף השימוש הראוי במדיניות זו ,בין השאר מכיוון שהיא יוצרת אפליה כלפי פרטים אחרים.

קיים קושי בזיהוי בין הבחנה להעדפה מתקנת, הקושי המרכזי בזיהוי נובע בעצם העובדה: שכל העדפה מתקנת מתחילה בסוג מסוים של הבחנה, ואז צריך לבחון את השוני הזה על פי ארבעת הקריטריונים: איזו הטבה, קהל היעד,  זמן ההטבה, ומטרת ההטבה.

הקריטריון העדפה מתקנת                הבחנה
הטבה יחס שונה בצורה של הטבה (השוני בין האנשים, לכאורה, אינו רלוונטיות לעניין עצמו. יחס שונה לאנשים השונים זה מזה,  כאשר שוני זה הוא רלוונטי לעניין (מסיבות מוצדקות)
קהל היעד ההטבה ניתנת לקבוצה  מוגדרת של אנשים או לאזורים מוגדרים ההבחנה היא לבודד (או לקבוצה של בודדים) [כלומר-גם  אם יהיה רק אדם אחד כזה, עדיין יש להבחין אותו מהרוב]
זמן ההטבה היחס המועדף מוגבל בזמן,
עד לצמצום הפער.
ההבחנה היא על בסיס קבוע. 
כל עוד הצורך הייחודי קיים.
סיבת ההטבה ומטרתה היחס המועדף ניתן בגלל: קיפוח או עוול שנוצרו בגלל מדיניות או בשל נסיבות בעבר והמטרה היא להגיע לשוויון מהותי ההבחנה היא בגלל צרכים ייחודים , כישורים שנדרשים, או יכולות  

ד. הזכות לכבוד -זכותו של אדם שלא להיות נתון ליחס משפיל, ,פוגע ומעליב ולא להיות נתון לטיפול או יחס אכזרי ובלתי אנושי.

זכותו של אדם לחיות את חייו ללא חשיפה, ללא התערבות וללא חדירה לחייו נגד רצונו או ללא הסכמתו. זכות זו מגינה על האדם מפני חדירה פיזית לביתו, לחפציו ולגופו, וגם מפני איסוף מידע או פרסום מידע הקשור בו.(הזכות לפרטיות).  

זכותו של כל אדם ששמו לא יוכפש, שלא יפרסמו אודותיו /על אורחותיו/על דעותיו מידע שיקרי שלילי (הזכות לשם טוב).

איסור עינויים והשפלות – הזכות שלא יוציאו מאדם הודאה או מידע על ידי שימוש בכוח פיזי או בדרכים משפילות.

ה. הזכות לקנייןזכותו של אדם להחזיק ולשמור רכוש פרטי שנצבר על ידו או על ידי משפחתו, שקיבל או הרוויח , ללא סכנה שיילקח ממנו ללא רשות .כל מה שיש לאדם והוא בעל ערך כלכלי נחשב לקניין. קניין יכול להיות חומרי כגון : קרקע, בית , מכונית  כסף, או  רוחני  כגון: המצאה מדעית הרשומה כפטנט, יצירה מוסיקלית , תוכנות מחשב, סרטים, מאמר מחקרי, יצירה ספרותית וכו’. אדם יכול להעביר זכות זו לאחרים על ידי מכירה, מתנה או מתן זכויות יוצרים. לאחרים אסור לפגוע בזכות זו ללא רשות .

ו. הזכות להליך  הוגן- אדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו/אדם זכאי כל עוד לא הורשע בדין. כל אדם זכאי למשפט הוגן ופומבי : זכותו של אדם להיות מיוצג ע”י עורך דין .זכותו לשופטים בלתי תלויים, לענישה בהתאם לחוק בלבד, זכותו של אדם לדעת בשל מה נעצר וראות את הראיות נגדו, זכותו של אדם למשפט פומבי אלא אם כן קיימות הגבלות המחייבות משפט בדלתיים סגורות (ביטחון המדינה, קטינים ) .ובכל מערכת משפטית קיימת לנאשם הזכות לערער על פסק הדין בפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר.

זכויות פוליטיות – זכויות שקשורות לתחום הפוליטי/לשותפות בניהול המסגרת המדינית (חלקן זכויות אזרח בלבד וחלקו מבוססות על הזכויות הטבעיות של האדם). זכויות פוליטיות שהן זכויות אזרח: הזכות לבחור ולהיבחר, והזכות להתארגן כמפלגה המתמודדת בבחירות (מוענקות ל אזרחי המדינה בלבד).זכויות פוליטיות הנובעות מזכויות טבעיות: חופש ההפגנה והמחאה והאפשרות לבקר את השלטון (אינן מוגבלות לאזרחי המדינה בלבד).

זכויות קבוצתיות/תרבותיות -זכויות קבוצתיות  מוענקות  לקבוצות אתניות-תרבותיות/מיעוטים לאומיים והן באות לידי ביטוי בתחומים הבאים: שפה, חינוך, תרבות, ייצוג כקבוצה. מטרתן  של הזכויות הקבוצתיות  היא להסדיר בצורה מוסדית את זהותה הייחודית של הקבוצה במדינה.. זכויות אלה כוללת בדרך כלל זכויות המאפשרות את שימור התרבות הייחודית כגון: הזכות לחינוך נפרד, שימוש בשפת הקבוצה, קיומם של מוסדות דת נפרדים, ולפעמים גם מגורים באזורים נפרדים. המדינה היא הקובעת את  היקף הענקתן של זכויות אלה ואת מידת התמיכה המוסדית בהן (לעומת זכויות הפרט של המיעוט שהן זכויות יסוד בכל דמוקרטיה).
בישראל ישנה הכרה רשמית, מעשית, בזכויות קבוצתיות   למיעוט הערבי בתחומי החינוך, הדת והשפה.

חופש לשון : במוסדות החינוך הערביים והדרוזיים הלימודים מתנהלים בשפה הערבית; השפה הערבית היא שפה רשמית.

חופש חינוך ותרבות : לערבים/לדרוזים יש תכנית לימודים ייחודית.

חופש דת : המדינה מאפשרת לכל עדה לקיים את טקסי הנישואין על פי מנהגי  הדת שלה ; חוק שעות עבודה ומנוחה / לכל עדה יש אפשרות לקבל  ימי שבתון על פי דתה; לכל עדה יש מוסדות המתוקצבים על ידי המדינה.

זכויות כלכליות חברתיותאלו זכויות שהמדינה מעניקה, זכויות שתלויות במדינה. מטרתן של הזכויות היא  לאפשר לאדם בחברה להתקיים בכבוד אנושי, לממש את עצמו ללא קשר למצבו הכלכלי הראשוני ולממש את זכויותיו האזרחיות במלואן. זכויות אלה ניתנות בדרך של הקצאת שירותים ומשאבים. בין הזכויות החברתיות יש את הזכות לרמת חיים בסיסית , הזכות לדיור, הזכות לחינוך, הזכות לשירותי בריאות, הזכות לביטחון סוציאלי  וזכויות עובדים. זכויות אלו  אינן זכויות טבעיות אך הן מאפשרות מימוש של הזכויות הטבעיות. הן מוענקות לאזרחי המדינה או נשללות מהם בהתאם למדיניות החברתית-כלכלית של השלטון. במדינות דמוקרטיות רבות זכויות אלה מוענקות בצורה מוגבלת ומדודה.

רשימת הזכויות החברתיות :

1. הזכות לרמת חיים- מדובר ברמת חיים נאותה, המאפשרת לחיות ברמה סבירה ואנושית (לא מדובר רק בזכות שלא לגווע ברעב). רמת חיים בסיסית היא תנאי חיוני לקיומו של אדם המסוגל לחשוב.

2. הזכות לדיור – לכל אדם זכות לקורת גג ולמגורים נאותים. הסיוע מהממשלה יכול להינתן בדרכים שונות כגון: דיור ציבורי לחסרי בית, מענקים לדיור, משכנתאות וכו’.

3. הזכות לשירותי בריאות – לכל אדם הזכות לחיות בגוף בריא ושלם. המדינה אמורה לספק לאזרחיה את האפשרות לשמור על בריאותם ולספק  טיפול רפואי. זאת ניתן להשיג באמצעות ביטוח בריאות ממלכתי המאפשר גם למי שאין כסף לביטוח רפואי פרטי, לקבל טיפול .

4. הזכות לחינוך- לכל הילדים במדינה יש את הזכות לקבל השכלה ומיומנויות אישיות וחברתיות  שיאפשרו להם  בעתיד  לספק את צורכיהם ולהיות אזרחים עצמאיים. כל מדינה מגדירה את הכללים המתאימים לתפיסתה בנוגע להענקת השכלה: גיל המינימום והמקסימום לחינוך חינם, סוגים שונים של בתי ספר לבחירתו של התלמיד, מימון השכלה גבוהה ועוד.

5. זכויות עובדים ותנאי עבודה –זכויות שהמדינה מחייבת את המעסיקים להעניק לעובדים על פי חוק. זכויות העוסקות בהבטחת תנאי העבודה הבסיסיים של כל עובד במקום עבודתו. הזכות כוללת רכיבים  כמו: זכותו של אדם לעבודה בתנאי עבודה ושכר הוגנים (לפחות שכר מינימום), הגבלת מספר שעות העבודה, הגנה מפני פיטורים שרירותיים ,מתן ימי חופשה  והבטחת שכר שווה עבור עבודה שווה.(זכויות שמוענקות על פי חוק ע”י המעסיק בניגוד לרוב הזכויות החברתיות כלכליות שמוענקות ע”י המדינה).

הקשר בין זכויות האדם לחובותיו

זכויות האדם הן זכויות מולדות ששייכות לאדם מעצם היותו אדם. הן אינן מותנות ואינן ניתנות להפקעה.

אדם שלא ממלא חובה המוטלת עליו מתוקף חוק ,אפשר להטיל עליו עונש הקבוע בחוק, אך אין לפגוע בזכויותיו האחרות שאין להן קשר לעבירה שעבר. מכאן ,שאם אין אדם ממלא את חובותיו, ניתן להסיק מכך שהוא צפוי להיענש, אך אין הוא מאבד את זכויותיו.

התנגשות ואיזון  בין זכויות – זכויות האדם הן יחסיות/לא מוחלטות. זכויות האדם אינן ניתנות למימוש מוחלט , כיוון שבמקרים רבים הן מתנגשות בינן לבין עצמן (למשל התנגשות בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי). מימוש זכויות עשוי להתנגש גם עם יעדים חיוניים אחרים של המדינה או של החברה.(בטחון המדינה, הסדר הציבורי, שלום הציבור, רגשות הציבור והמשטר הדמוקרטי) כדי לפתור את בעיית ההתנגשות בין הזכויות יש לעשות שקלול ואיזון בין הזכויות . לצורך זה יש להעמיד זו מול זו את חומרת הפגיעה בזכות אחת מול חומרת הפגיעה בזכות אחרת או ביעדיה של החברה והמדינה. הפתרון צריך לשאוף להגנה מרבית על שתי הזכויות תוך פגיעה מעטה ככל האפשר בכל אחת מהן.

במקרים אלה, כדי להכריע בין זכויות או ערכים מתנגשים יש לערוך איזון ושקלול ביניהן: כלומר להפעיל שיקול דעת בין שני שלבים:

שקלול:

יש להעמיד זו מול זו את חומרת הפגיעה בזכות אחת מול חומרת הפגיעה בזכות אחרת, או ביעד/אינטרס ציבורי אחר,

איזון:

ולקבוע פתרון המאזן בין הדרישות הסותרות והמאפשר הגנה מרבית על שתי הזכויות, תוך פגיעה מעטה ככל האפשר בכל אחת מהן .

חובות האדם כאדם

כל אדם חייב להכיר בזכותו של כל אדם אחר לממש את זכויותיו ולכבד את הזכויות הטבעיות של האחר .חלה על כל אדם חובה שלא לפגוע בזכויות הזולת. חובתו גם לגלות סובלנות כלפי האחר ולכבד את זכותו להאמין ולפעול גם אם זה בניגוד לדעתו.

חובה על אדם לפעול  ולהתריע כאשר הוא עד לפגיעה בזכויותיו של אדם אחר.

חובות האזרח (ערכים אזרחיים) – החובה לציית לחוק ולחובות הקבועות בו. (חוקי המדינה נועדו להסדיר את חיי החברה ושל כל אדם החי בה. חובה זו נובעת מהיות האזרח מרכיב חשוב בחברה ובמדינה/חלק מהעם/הריבון), החובה לשלם מיסים המוטלים ע”י המדינה ובארצות בהם יש חוק גיוס חובה , החובה לשרת הצבא. ישנו ערך אזרחי להשתתפות בעיצוב החיים הציבוריים (הצבעה בבחירות, ביקורת על השלטון, השתתפות אזרחית ועוד). ישנו גם ערך אזרחי בתרומה לקהילה ולמדינה.

גישות חברתיות-כלכליות במדינה הדמוקרטית

גישה כלכלית-חברתית   ניאו  ליברלית גישה חברתית-כלכלית המדגישה את החירות הכלכלית על פני השוויון החברתי-כלכלי. החירות הכלכלית של הפרט היא ערך מרכזי(עליון). מדינה המאמצת גישה זו מעמידה את הפרט במרכז-הפרט הוא מרכיב מרכזי בחברה (הדגשת האינדיבידואליזם).כל פרט יצליח לפי השקעותיו ומאמציו. לפי גישה זו יש לעודד יוזמה פרטית ותחרות חופשית/פעילות במסגרת השוק החופשי  בתחום הכלכלה. התערבות המדינה בחיים הכלכליים-חברתיים צריכה להיות מינימאלית  ותתקיים הפרטה או צמצום מעורבות על ידי קיצוץ תקציבים, הפרטה וצמצום קצבאות. קיים שיויון פוליטי אך אין התייחסות לשוויון כלכלי-חברתי. קיים שוויון בהזדמנויות (שוויון פורמאלי)  ולא שוויון בתוצאות (אין שוויון מהותי).

גישה כלכלית-חברתית  סוציאל דמוקרטית גישה חברתית-כלכלית קהילתית המדגישה את השוויון החברתי-כלכלי על פני החירות הכלכלית. לפי גישה זו למדינה יש מחויבות ואחריות כלכלית-חברתית כלפי האזרחים. החברה היא ציבור שיש לו מחויבות כלפי כל הפרטים שחיים בו, ועל כן מושם דגש רב יותר על חשיבות השוויון מבחינה כלכלית וחברתית בין הפרטים בחברה. על פי השקפה זו המדינה מחויבת להתערב בתחום החברתי-כלכלי כדי ליצור שוויון  או לצמצם פערים(גם אם היא פוגעת לשם כך חירות הכלכלית של הפרט)  חובת המדינה לדאוג גם לחלשים בחברה ולכן היא מעניקה גם זכויות חברתיות ,מסבסדת שירותים, מעניקה שירותים חברתיים או מלאימה.

יש להדגיש שההבדלים ביחס לערכי החירות והשוויון בין שתי הגישות הם רק בתחום הכלכלי חברתי. שתי הגישות הן דמוקרטיות ובמדינות בעלות שתי הגישות  יש חירות פוליטית  שוויון פוליטי ושוויון בפני החוק. כמו כן יש להדגיש   שהויכוח בין הגישות נוגע למידת התערבותה של המדינה בתחום הכלכלי חברתי, ולא בתחומים אחרים.

גלובליזציהמקור המושג הוא במונח “גלובוס”-כדור בלטינית, במובן של כדור הארץ.

המושג מתייחס לתהליך כלל עולמי בין מדינות, המתאר את יכולת התנועה ההולכת וגדלה של סחורות, שירותים, מידע, רעיונות ואנשים, במהירות ,בתדירות גבוהה ובקלות יחסית.

העולם נתפס כ”כפר גלובלי”, והדבר משפיע על תחומי חיים רבים: חברה וכלכלה, תרבות ולאומיות, משפט ויחסים בין מדינות.

גלובליזציה מחייבת ומעודדת יצירה של נורמות חוקיות ומשפטיות בין מדינות ובין פרטים במדינות השונות, הבאים לידי ביטוי בין השאר ביצירת אמנות בינלאומיות. אמנות וכללים משפטיים אלו דרושים להסדרת היחסים הכלכליים והביטחוניים בין המדינות השונות והם מסייעים לגישור על מחלוקות בינלאומיות. יחד עם זאת, משפט בינלאומי יכול לפגוע בריבונותה של המדינה ושל השלטון בה שכן המדינה והאזרחים בה הופכים כפופים לחוקים שלא נקבעו ע”י נבחרי הציבור.

גלובליזציה מתארת תהליך לפיו המעבר של מידע ושל רעיונות הפך למהיר, קל ובנפח גדול.

מצב זה מאפשר העברת מסרים, מידע חדשותי, דיווחים וידיעות תקשורתיות במהירות

ובקלות ברחבי הגלובוס. תהליך זה מחזק בכך את כוחה של תקשורת ההמונים, שכן הוא

מאפשר לכלי התקשורת (תקשורת ההמונים) להגיע לקהל רחב ומגוון בכל מקום, ובמהירות

רבה.

בין מדינת הלאום ובין ה”כפר הגלובלי” מתקיימים לא פעם יחסי כוחות מורכבים. יש הטוענים שתהליכי גלובליזציה מחלישים את מדינת הלאום, פוגעים בלכידות ובסולידאריות החברתית בתוך המדינה ומחלישים את הזהות הלאומית. מנגד, יש הרואים את השפעת הגלובליזציה בכך שהיא מדגישה את חשיבותה של מדינת הלאום בכל הקשור בשימור התרבות המקומית, בהגנה על האינטרסים המשותפים של האזרחים, ובהגברת כוחה של המדינה כמייצגת את העם.

עקרון הגבלת השלטון

השלטון מרכז בידיו כוח, עוצמה וסמכויות רבות (שליטה על משאבים כלכליים ואנושיים,  מקורות מידע ומנגנוני אכיפה).העיקרון דמוקרטי של הגבלת השלטון נועד למנוע שימוש לרעה – ניצול המשאבים המצויים בידי השלטון, לטובת השלטון וכנגד החברה, והפיכתו של “שלטון העם” לשלטון עריץ ושרירותי. קיימת סכנה בניצול לרעה של כוחו של השלטון ופגיעה בזכויות אדם או בזכויות קבוצה. מניעת עריצות השלטון נעשית באמצעות עקרונות גופים ומנגנונים שתפקידם להגביל, לפקח ולבקר את השלטון.

מדוע חשוב להגביל את השלטון?

השלטון מפעיל את כלל משאבי הכוח במדינה:

א. משאבים כלכליים- הממשלה שולטת על משאבים רבים במדינה כמו קרקעות, אוצרות טבע ועוד. בנוסף עומד לרשותה תקציב המדינה והיא מנהלת אותו על פי ראות עיניה.

ב. משאבים אנושיים- הממשלה שולטת על מנגנוני ענק של כוח אדם: אנשי צבא, חינוך, בריאות, פקידי משרדים ועוד. ברשות כל האנשים הללו מצוי הידע כיצד לנהל את המערכות שלהם.

ג. מקורות מידע- בידי הממשלה יש גישה לכל מקורות הידע במדינה בתחומי נפנים, החוץ והביטחון. גישה זו מקנה לה עוצמה רבה.

ד. מנגנוני אכיפה- לרשות הממשלה עומדים כל כוחות הביטחון שהם המשטרה, הצבא והגופים   החשאיים. היא עלולה להפעיל אותם כראות עיניה.

במידה ולא יפוזרו סמכויות השליטה בין גופים שונים ולא תוטל עליהם ביקורת יש סכנה שעוצמה רבה מידי תרוכז בידי גוף שלטוני או אדם אחד שיעשו בהם שימוש לרעה.

ניתן להגביל את השלטון בדרכים שונות: הפרדת רשויות, בחירות, חוקה ומנגנונים מוסדיים  ובלתי מוסדיים.

עקרון הגבלת השלטון-הפרדת רשויותפיצול הכוח השלטוני לשלוש רשויות: מחוקקת, מבצעת ושופטת
במטרה להגביל את השלטון / למנוע את ריכוז הכוח בידי גורם שלטוני אחד / לקדם הגנה על זכויות האדם
לכל רשות סמכויות ייחודיות בתחומה אך לא מוחלטות / עירוב סמכויות, ומתקיימים בין הרשויות יחסי איזון, ריסון, פיקוח ובקרה / איזונים ובלמים

חוקה -קובץ של נורמות וערכי יסוד המנוסחים במסמך מכונן בעל עליונות משפטית על חקיקה רגילה. הנורמות והערכים מגדירים את עקרונות היסוד של המדינה, את ערכיה את הנורמות הפוליטיות שלה, את הכללים שעל

פי הם תתנהל המדינה, את רשויות השלטון, סמכויותיהן, תפקידיהן, נוהלי הרכבת הרשויות ויחסי הגומלין ביניהן.

כמו כן במדינה דמוקרטית כוללת החוקה פירוט של זכויות האדם והאזרח ולעיתים גם זכויות קבוצה של מיעוטים. החוקה היא בעצם חוק עליון שממנו נגזרים על חוקים, התקנות והצווים.  בדרך כלל חוקות מתגבשות בעת הקמתה של מדינה חדשה כמו חוקת ארה”ב, או לאחר מהפכה חברתית פוליטית ,כמו חוקת צרפת. בניגוד לחוקים רגילים הניתנים לשינוי ע”י הרשות המחוקקת ,בחוקה עצמה נקבעים התנאים והדרכים  לשינויה.

אמצעי פיקוח וביקורתבניגוד למשטרים טוטליטריים, קיימים במדינה הדמוקרטית מנגנונים שתפקידם לבקר ולפקח על השלטון, על מנת שזה לא ינצל לרעה את כוחו. מבחינים בין שני סוגי מנגנוני פיקוח וביקורת: מנגנוני פיקוח מוסדיים  ומנגנוני פיקוח  בלתי מוסדיים

מנגנוני פיקוח וביקורת מוסדיים – ביקורת הנעשית ע”י מוסדות שתפקידם וסמכותם כמפקחים ומבקרים את רשויות השלטון מוגדר בחוק, כמו הפרלמנט, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ומערכת המשפט. המנגנונים המוסדיים נועדו להגביל את השלטון ולפקח עליו  באמצעות פרסום דוחות, הנחיות, חוקים, ומסמכים רשמיים אחרים המציגים את פעולות השלטון. הפרלמנט מפקח בדרכים שונות על פעולות הממשלה והוא אף יכול לגרום לה לפעול בדרכים שונות. מרבית מנגנוני הביקורת הפורמאליים קשורים לפרלמנט ובכך בא לידי ביטוי הגבלת השלטון ע”י העם. 

מנגנוני פיקוח וביקורת לא מוסדיים או בלתי מוסדיים – ביקורת הנעשית ע”י גופים, אזרחים או קבוצות שונות שלא מוגדרים בחוק, הביקורת נעשית באופן וולונטרי-לא רשמי  מתוך מטרה לפקח על השלטון ולבקר אותו, ולמנוע שימוש לרעה בכוחו. הביקורת נעשית ללא הסמכה חוקית/בהתנדבות/מיוזמתם של אזרחים או קבוצות, לשם הגבלת השלטון ופיקוח עליו ועל חוקיות פעולותיו. הביקורת מתמקדת בהפעלת לחץ על קובעי המדיניות/הבעת ביקורת פוליטית וחברתית על השלטון, וקיום דיון ציבורי בנושא. בין המנגנונים הלא מוסדיים נמנים: התקשורת, שתפקידה למסור מידע, לגלות מחדלים ולעורר דעת קהל, ארגוני מתנדבים שונים כמו “האגודה לזכויות האזרח” שתפקידם למנוע פגיעה של השלטון בזכויות האזרחים, שביתות והפגנות שתפקידם לבטא את עמדות הציבור , ואמנות לסוגיה (שירים, יצירות ספרותיות, אמנות פלסטית וכו’) המבטאת בדרך כלל את הביקורת כלפי החברה.

עקרון שלטון החוק

חובת הציות לחוק חלה על כולם / האזרחים ורשויות השלטון כפופים לחוק / קיימת מערכת חוקים אחת שכולם חייבים לציית לה
החוק נחקק ע”י הרשות המחוקקת בתהליך קבוע בחוק / בהליך דמוקרטי

המשטר במדינה דמוקרטית אינו פועל בהתאם לרצונו , אלא בהתאם להוראות החוק .החוק המבטא מערכת כללים (נורמות) הקובעות מה מותר ומה אסור. כולם (רשויות השלטון וכלל האזרחים) כפופים לחוק, חייבים לציית לחוק ושווים בפני החוק (באכיפת החוק) .החוק מתקבל בדרך דמוקרטית. הרשות המחוקקת נבחרת בבחירות דמוקרטיות ותוכן החוק מבטא רעיונות וערכים דמוקרטים. רשויות השלטון רשאיות לפעול רק בהתאם לחוק, ולאזרחי מדינה מותר לעשות הכול מלבד מה שנאסר על ידי החוק. עקרון שלטון החוק מבטא את רעיון ההסכמיות בין כלל הפרטים והקבוצות המרכיבים את המדינה לחיות במסגרת משותפת.

עבריינות – כל הפרה של החוק/ כל עבירה על החוק מוגדרת כעבריינות. מבחינים בכמה סוגי עבריינות:

א. עבריינות  פלילית רגילה – הפרת חוק ממניע של תועלת אישית או טובת הנאה עצמית.

ב. עבריינות שלטונית – הפרת חוק/עבירה על החוק על ידי אדם המשמש בתפקיד במערכת השלטונית. הפרת החוק מתבטאת בניצול סמכות שלא כדין, ניצול סמכות לרעה ,או שימוש במשאבים של הציבור והפרת חובת האמון המוטלת על משרתי ציבור. המניע יכול להיות אישי, קבוצתי-מגזרי או אידיאולוגי.

לדוגמא – שר לוקח כספים מתקציב משרדו, שנועדו על פי חוק למטרות מסוימות ומעביר למוסדות של מפלגתו.

ג. עבריינות פוליטית-אידיאולוגית פגיעה פיזית / הסתה לאלימות / פעולה בלתי חוקית

כנגד נציגי השלטון, מוסדות, ארגונים או כל אדם בשל עמדתו הפוליטית
נובעת מתוך עמדה פוליטית / אידיאולוגית ו/או מתוך רצון לקדמה
מהווה איום על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי.

סירוב מטעמי מצפון ואידיאולוגיה-הפרת חוק במצב של התנגשות פנימית בין המוסר והמצפון ,אידיאולוגיה פוליטית או אמונה דתית לבין החוק.. העדפת צו המצפון או העמדה האידיאולוגית על פני חובת הציות לחוק. תוך מוכנות לשלם מחיר ולשאת בתוצאות.

סירוב זה מהווה איום על המשטר הדמוקרטי ויש ויכוח ציבורי באשר לגבולות הלגיטימיות של הסירוב.

בשרותי הביטחון כמו צבא ומשטרה, חוק נקרא פקודה. נהוג להבדיל בין סוגי פקודות:

  • פקודה חוקית –  הוראה הניתנת על ידי אדם המוסמך לכך ועל פי הנורמות המקובלות בצבא . חייבים לבצע אותה. חייל המסרב לפקודה כזו ייענש .
  • פקודה בלתי חוקית –  הוראה הניתנת על ידי מפקד מוסמך או רשות מוסמכת. ההוראה ניתנת שלא על פי  הנורמות המקובלות בצבא-ההוראה סותרת חוק או את הנחיות הצבא או חורגת מסמכות נותן הפקודה..  במסגרת צבאית חייבים לבצע אותה ,ואי ציות של הפקוד יגרום להעמדתו לדין. אך ניתן ורצוי להתלונן . נותן הפקודה הבלתי חוקית ייענש.
  • ג.     ” פקודה בלתי חוקית בעליל”  (בברור, בלי ספק) –הוראה אשר ניתנת על ידי מפקד מוסמך או רשות מוסמכת.

ההוראה סותרת ערכי מוסר ומצפון אנושי בסיסיים/ “דגל שחור” מתנוסס מעליה/ “אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב”/ אי החוקיות ואי המוסריות של הפקודה גלויה ומובהקת

חובה שלא לציית לפקודה זו אפילו במסגרת צבאית. ציות יגרום להעמדה לדין של נותן הפקודה והמבצע.

זהו מקרה קיצוני של הוראה  או צו הסותר בתוכנו את ערכי המוסר הבסיסיים של חברה מתוקנת, והוא בלתי מוסרי לחלוטין. מדובר בהוראה או צו שנוגדים את מצפונו של כל אדם סביר, ש”דגל שחור מתנוסס מעליה” בגלל שהיא פוגעת באופן חמור בזכויות אדם. הפקודה סותרת את המוסר האנושי האוניברסאלי, דוגמת פגיעה בחפים מפשע או בחסרי ישע. זו  פקודה שמקוממת את הלב ודוקרת את העין. על הפרט מוטלת חובה שלא לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל , והמצייתים לפקודה זו יועמדו לדין.  גם נותן הפקודה ייענש.

  • דוגמא – הפקודה שניתנה בכפר קאסם:

ביומה הראשון של מלחמת סיני, ב- 29 באוקטובר 1956, הוטל עוצר על כפרי “המשולש הקטן” הערביים, ובהם כפר קאסם. 47 איש שבו מעבודתם בלא שנודע להם דבר הטלת העוצר. הם נורו  בידי חיילים ישראלים. בבית המשפט שדן במקרה המכונה “פרשת כפר קאסם”, טענו החיילים להגנתם כי מילאו פקודה, ולכן אינם נושאים באחריות פלילית למעשה. בית המשפט דחה את טענות הנאשמים והגדיר אז בפסיקתו את המושג “פקודה בלתי חוקית בעליל”: כפקודה ש”אי חוקיותה דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת, והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

מאז, ולפי החוק בישראל, חל איסור לציית לפקודה שהיא “בלתי חוקית בעליל” (בעליל כלומר ברור וגלוי). המציית לפקודה כזו נושא באחריות פלילית על העבירה שביצע תוך כדי ציות לפקודה.

פקודה בלתי חוקית פקודה בלתי חוקית בעליל
– פקודה לא חוקית מבחינה משפטית
   (החוק הנוהל התקנון)
– פקודה זו חייבים לבצע
– מסרב הפקודה יועמד לדין
– לאחר ביצוע הפקודה ניתן להתלונן
– פקודה לא מוסרית סותרת ערכים דמוקרטים
  ונוגדת מוסר בסיסי של כל אדם.
– לפקודה זו אסור לציית וחובה לסרב.
– נותן הפקודה, והמציית לפקודה יועמדו לדין

זכות  הדמוקרטיה להגן על עצמה

עיקרון הדמוקרטיה מתגוננת תפיסה המקובלת במרבית מדינות אירופה , הטוענת שזכותה של המדינה הדמוקרטית להגן על עצמה  (על כללי המשחק הדמוקרטיים, על עקרונותיה ואופייה הדמוקרטים  של המדינה) מפני אדם  או קבוצות אנטי-דמוקרטיות  שעושים שימוש בכלים הדמוקרטים  על מנת לפגוע/לחסל את המשטר הדמוקרטי המאיימות על קיומה של הדמוקרטיה. על פי גישה זו, כאשר נשקפת סכנה לדמוקרטיה או לשלטון, פוגעים בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש ההתארגנות, ומוציאים אל מחוץ לחוק תנועות ומפלגות אנטי דמוקרטיות. תפיסה זו עלולה להביא בעצמה לפגיעה בדמוקרטיה כי המדינה עשויה לנצל את סמכותה ולפגוע שלא בצדק בזכויות הפרט.

עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת בישראל – במדינת ישראל  מקיימים את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננתבאמצעות :תקנות ההגנה ותקנות לשעת חירום אמצעי נוסף הוא האפשרות לפסול מפלגה ולמנוע ממנה את השתתפותה בבחירות. על פי חוק יסוד: “הכנסת”  וחוק המפלגות קיימות מספר סיבות על פיהן  ניתן לפסול רשימה לכנסת : שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. את ההחלטה על פסילה מקבלת ועדת הבחירות של הכנסת, אך בכל מקרה ההחלטה טעונה אישור של בית המשפט העליון.

ביטחון ודמוקרטיה

  • הבעיה בפניה עומדים משטרים דמוקרטיים
  • הצורך להבטיח את ביטחון המדינה (בעיקר בעתות חירום) אשר מתנגש עם עקרונות דמוקרטיים/בעיקר זכויות אדם ואזרח.

הפתרון

בחוקות של מדינות דמוקרטיות ובאמנות בינלאומיות יש סעיפים המתירים לפגוע בחירויות יסוד בעיתות מלחמה כדי להגן על בטחון המדינה. האמנה האירופית לזכויות האדם למשל מאפשרת לפגוע בזכויות אדם במקרה שהדבר נדרש משיקולי ביטחון לאומי. בשעת חירום ובשעת מלחמה המדינות הדמוקרטיות מפעילות צנזורה ומגבילות את הסיקור העיתונאי.

המעצר המנהלי – הוא דוגמה נוספת לחקיקת חירום הפוגעת בזכויות אדם בו נעצר  אדם (אחזקה בכפיה) על סמך חשדות בלבד ללא כתב אישום (לא הוכח שעשה מעשה לא חוקי).המעצר הוא מניעתי מידי ובסמכותו של שר הביטחון להורות עליו. בכך פוגעים גם בחירותו וגם בזכות להליך הוגן.

השימוש במעצר מנהלי הוא לא רק בזמן מלחמה אלא גם כאשר קיים חשש סביר שקבוצה מסוימת מתכוננת לפעול באלימות  ובאמצעים המסכנים את שלום הציבור ובטחון המדינה.

זהו הליך הנתון לביקורת רבה בשל הפגיעה הקשה בזכויות ולכן חלות עליו הגבלות בחוק (בסמכות שר הביטחון בלבד לבצע מעצר מנהלי  לפרק זמן ארוך, תקף לתקופה של שישה חודשים וניתן להארכה).

בישראל הוגבלו המעצרים המנהלים רק לשעת חירום ובתי המשפט מדגישים שיש להשתמש בסמכות זו בזהירות רבה ורק במקרים בהם נשקפת סכנה ממשית לביטחון המדינה והציבור ואין דרך אחרת למנוע זאת.

תקנות לשעת חירום-הממשלה מוסמכת להתקין תקנה לשעת חירום לטובת הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום אספקה ושירותים חיוניים. ייחודן של התקנות בכך שאף שהן חקיקת משנה, הן יכולות לגבור על הוראות חוק (למעט חוקים משוריינים כמו חוק יסוד: “כבוד האדם וחירותו”, חוק יסוד: “חופש העיסוק” וחוק יסוד: “הכנסת”.

לפי החוק בישראל ניתן להתקינן רק כאשר מוכרז מצב חירום במדינה ע”י הכנסת. בפועל, מאז הקמת המדינה מוכרז בה ע”י הכנסת מצב חירום.(ההכרזה מחודשת אחת לשנה).

ביטחון ודמוקרטיה

הכלי דרך הפעולה העיקרון הדמוקרטי שנפגע
  צנזורה החרמת צילומים, הגבלת הסיקור העיתונאי, הגבלת פרסום כתבות, הגבלת כניסה. חופש הביטוי, חופש העיתונות, הזכות לקניין.
  מעצר מנהלי אחזקת אדם בכפייה. לא על פי חשדות / ללא כתב אישום. מעצר ללא משפט רק על סמך חשד. הזכות לחירות הליך משפטי הוגן.
  סגר / עוצר / כתר סגירת אזורים לתנועה חופשית שלאזרחים, בשעות מסוימות או באזורים מסוימים. הזכות  לחירות / חופש התנועה, הזכות לעבודה.
איסור התאספות והתקהלות מניעת כינוסים ואספות למטרות שונות מחשש להמרדה או להסתה. חופש ההתארגנות, חופש הביטוי, הזכות למחאה, עקרון הפלורליזם.

4.הרעיון הלאומי

מדינה (תנאים למדינה)

מדינה היא ארגון חברתי הכולל שלטון על אוכלוסייה  היושבת בשטח מוגדר בעל ריבונות פנימית וחיצונית (חוסר כפיפות לגורמים חיצוניים) והכרה בינלאומית (קיים ויכוח האם זהו מרכיב הכרחי בהגדרה).

אזרח

מעמד חוקי ממנו נובעות זכויות וחבות (התנאים לקבלת אזרחות משתנים ממדינה למדינה)

הזכויות העיקריות: הגנה על בטחונו, הצבעה בבחירות, זכות כניסה למדינה, חופש עיסוק במדינה, זכויות סוציאליות.

החובות העיקריות: ציות לחוק, חובות על פי חוק(תשלום מיסים ושרות צבאי או לאומי)

קבוצה אתנית- קבוצת אנשים בעלי מאפיינים אתניים-תרבותיים משותפים/מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, ולעיתים גם דת. קבוצה זו אינה בהכרח בעלת דרישות להגדרה עצמית/ריבונות.

לאום-קבוצת אנשים בעלי מאפיינים משותפים(היסודות הם יסודות אתניים תרבותיים וגם/או יסודות פוליטיים).

לקבוצה זו מדינה ריבונית או אוטונומיה (ניהול עצמי) בתוך מדינה קיימת, או שהיא שואפת לאחד מאלו.

לאומיות אתניתתרבותית: השאיפה המשותפת לבני לאום לשלטון עצמי במסגרת של מדינה ריבונית/לניהול עצמי בתוך מדינה. היא מבוססת על יסודות אתניים-תרבותיים/מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה ולפעמים גם דת.

הלאום האתני-תרבותי קודם למדינה, ולכן, יש הפרדה בין הלאומיות לאזרחות. כלומר, השתייכות לאותו לאום אתנו- תרבותי אינה תלויה בשאלה האם הם אזרחי מדינת הלאום שלהם. בלאומיות האתנית-תרבותית קיימת הפרדה(אין חפיפה) בין הלאומיות לבין האזרחות.

לאומיות פוליטית/אזרחית: השאיפה המשותפת לבני לאום לשלטון עצמי במסגרת של מדינה ריבונית/ לניהול עצמי בתוך מדינה. היא מבוססת על יסודות פוליטיים-ערכיים משותפים ,על רצון משותף לחיות באותה מדינה ולקיים יחד ערכים ונורמות משותפים/תפיסה של “טוב משותף”.

המדינה  יוצרת את הלאום. הזהות המשותפת לכל בני הלאום מושתתת על היותם אזרחים של אותה מדינה, והיא הדבק המלכד את בני הלאום.בלאומיות פוליטית/אזרחית  יש חפיפה בין הלאומיות לאזרחות, כלומר, רק אזרחי המדינה ורק הם חברי הלאום המדינתי.(למשל, כל אזרחי ארה”ב שייכים לאומה האמריקאית ורק הם).

  לאומיות אתנית-תרבותית לאומיות פוליטית-מדינתית
מהם היסודות המשותפים ? חברה בעלת יסודות משותפים: שפה, מוצא, תרבות, דת, היסטוריה.  חברה בעלת יסודות משותפים::      אידיאולוגיה, ערכים, רעיונות,
מה קודם, הלאום או המדינה? הלאום יוצר מדינה המדינה יוצרת את הלאום
הקשר בין אזרחות ללאומיות אין חפיפה מלאה בין השייכות ללאום לבין האזרחות : 
לאום – שייכות לקבוצה האתנית, אזרחות – שייכות למדינת הלאום (יש גם קבוצות מיעוט אתני שיכולים להיות אזרחי מדינת הלאום).
תמיד מתקיימת חפיפה בין לאומיות לאזרחות. רק האזרחים הם בני הלאום יש זהות בין השייכות ללאום הפוליטי לבין האזרחות
מהו סוג המדינה ? מדינת לאום (אתנית-תרבותית) מדינת לאום פוליטי (מדינתי-אזרחי)

מדינת לאום  אתנית תרבותית-המדינה  מזוהה ברמה קולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי אחד ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית לאומית. חלק מהסמלים, המועדים, החוקים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי ליסודות האתניים התרבותיים (מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, ולפעמים גם דת) של קבוצת הרוב הלאומי.

קיימים גם יסודות פוליטיים-תרבותיים-ערכיים משותפים לכלל אזרחי המדינה (רצון משותף לחיות באותה מדינה ולקדם יחד ערכים ונורמות משותפים/תפיסה של “טוב משותף”).

מדינה  דו לאומית-המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם שני לאומים אתניים  שונים ומבטאת את זכותם להגדרה עצמית לאומית. חלק מהסמלים, המועדים, החוקים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי ליסודות האתניים התרבותיים (מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, ולפעמים גם דת)של שני הלאומים הדומיננטיים במדינה.

.קיימים גם יסודות פוליטיים-תרבותיים-ערכיים משותפים לכלל אזרחי המדינה (רצון משותף לחיות באותה מדינה ולקדם יחד ערכים ונורמות משותפים/תפיסה של “טוב משותף”)המגבשים את שני הלאומים..

מדינה רב לאומית: המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם מספר  לאומים אתניים  שונים ומבטאת את זכותם להגדרה עצמית לאומית. חלק מהסמלים, המועדים, החוקים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי ליסודות האתניים התרבותיים (מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, ולפעמים גם דת)של כל  הלאומים הדומיננטיים במדינה.

קיימים גם יסודות פוליטיים-תרבותיים-ערכיים משותפים לכלל אזרחי המדינה (רצון משותף לחיות באותה מדינה ולקדם יחד ערכים ונורמות משותפים/תפיסה של “טוב משותף”)המגבשים את כלל הלאומים.

מדינת לאום פוליטית/כלל אזרחיה-מדינה שמגדירה את השייכות הלאומית על בסיס האזרחות בלבד (חפיפה בין לאומיות לאזרחות).הסמלים, המועדים, החוקים ומוסדות המדינה אמורים לבטא יסודות המשותפים לכל האזרחים במדינה.

 ההצדקות השונות למדינת הלאום הדמוקרטית(אתנית-תרבותית)

מדינת לאום היא מדינה המגדירה את עצמה באמצעות מאפיינים אתניים של לאום הרוב הדומיננטי

קיימים מספר  עקרונות וערכים דמוקרטיים אשר מאפשרים את קיומה של מדינת הלאום הדמוקרטית.

א. ההצדקה   הקולקטיבית(הזכות להגדרה עצמית)-לעמים יש זכות טבעית  לממש את זהותם/  תרבותם הלאומית במדינת לאום.

צידוק זה אינו ממוקד בזכויות הפרט אלא עוסק בזכויות של קבוצות קולקטיביות-לאומיות/בחירות פוליטית של עמים.

יישום לישראל-העם היהודי ,כאומה בעלת מורשת מובחנת ועשירה, זכאי למדינת לאום למימוש תרבותו.

ב. ההצדקה על פי עקרון הכרעת הרוב-הכרעת הרוב היא עקרון יסוד בדמוקרטיה. כאשר רוב האזרחים רוצים בכך, מתחייב מעקרון הכרעת הרוב לעצב את המדינה כמדינת לאום.

יישום לישראל-רוב הציבור בישראל תומך בהגדרתה כמדינה יהודית ולכן על פי עקרון הכרעת הרוב עליה להיות כזו.

ג. ההצדקה הליברלית על פי הזכות לתרבות-לבני אדם יש זכות לתנאים שיאפשרו להם לפתח את תרבותם בצורה מיטבית.

מדינת לאום היא הכלי המיטבי לפיתוח תרבותי מלא של אומה, ולכן יש לשאוף להעניק לכל תרבות לפחות מדינה אחת.

ההצדקה תלויה בשמירת זכויות הפרט של כלל האזרחים וכן בהכרה בזכות של קבוצות אחרות לביטוי לאומי.

יישום לישראל-מדינת הלאום היהודית היא המקום היחיד בו המרחב הציבורי על ידי התרבות היהודית: שפה, ימי שבתון, סמלים, רוב יהודי.

  • ההצדקה  על פי חשיבות הסולידריות-מדינת לאום אתנית תרבותית היא בסיס לסולידריות חזקה בין רוב האזרחים בגלל הקשר הלאומי ביניהם/שותפות גורל היסטורית.

סולידריות זו מחזקת את יציבות המדינה, מונעת מלחמת אזרחים, מחזקת דאגה לרווחה (שיכולה להועיל גם לקבוצות המיעוט במדינה).

יישום לישראל: הסכמתם של רוב אזרחי ישראל על הגדרתה כמדינה יהודית מחזקת את הסולידריות ומסייעת לחוסנה של המדינה, אין בכך כדי לשלול את חשיבותה של סולידריות בין כלל אזרחי המדינה)

ה. ההצדקה במקרה היהודי על פי הזכות לביטחון ומניעת רדיפות-לבני אדם יש זכות לחיים וביטחון ובמקרים של רדיפות ואיום ,מדינת לאום מהווה מסגרת מיטבית למניעתן.

העם היהודי מאוים במיוחד על ידי אנטישמיות, שגם כיום לא נעלמה מן העולם. מדינת ישראל דואגת למימוש זכותם של יהודים לחיים וביטחון.

5.מדינת ישראל כמדינה יהודית

המאפיינים היהודיים של המדינה

המאפיינים היהודיים של המדינה  מתקיימים הלכה למעשה בארבעה היבטים: ההיבט הדמוגרפי, ההיבט המשפטי– נורמטיבי, ההיבט המוסדי, והיבט המרחב הציבורי . המאפיינים בכל היבט מסווגים לשלושה: 1.למאפיינים לאומיים: מאפיינים שתפקידםלשמור על: היות ישראל מדינת העם היהודי, על הרוב היהודי, ועל הבעלות הלאומית על קרקעות המדינה.2. למאפיינים תרבותיים שתפקידם: הנחלת התרבות, ההיסטוריה והמורשת היהודיים והנצחתם. (טיפוח מורשת וערכים יהודיים). 3. ולמאפיינים דתיים היונקים ממקורות דתיים שתפקידם: קידום הדת היהודית במרחב הציבורי.

היבטים משפטיים/חקיקה

בחוקי  המדינה באים לידי ביטוי מאפיינים שונים של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

ישנם חוקים המשקפים את אופייה היהודי מבחינה דתית, מבחינה לאומית ומבחינת המורשת והתרבות היהודית.

חוקים המשקפים את אופייה היהודי מבחינה דתית:

1.חוק איסור גידול חזיר

החוק אוסר גידול חזיר באזורים יהודים ומוסלמים
החוק אינו אוסר על אכילת חזיר / גידול חיות לא כשרות אחרות
האיסור על גידול חזיר נובע ממעמדו השלילי הסמלי וההיסטורי ביהדות.

2.חוק שיפוט בתי הדין הרבניים

חוק זה מעניק לבתי הדין הרבניים סמכות בלעדית בעייני אישות בין בני זוג יהודיים. לפי חוק זה לבתי הדין הרבניים  סמכות ייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין בין יהודים על פי ההלכה. החל משנת 2010 המדינה מאפשרת נישואין אזרחיים לאזרחים שהינם חסרי דת.

(הסמכות לדון בענייני המעמד האישי נתונה בידי בתי הדין הדתיים של כל אחת מהעדות הדתיות בישראל: מוסלמים, דרוזים ונוצרים).

3.חוק חג המצות

אוסר על בעלי עסקים הצגת ומכירת חמץ ברשות הרבים ביישובים בעלי רוב יהודי במהלך ימי חג הפסח.

החוק אינו אוסר אכילת חמץ.

חוק זה משקף את ההיבט דתי. החוק נגזר מתוך מצווה דתית ונובע מתוך ההלכה והזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי.

4.חוק שעות עבודה ומנוחה

החוק מגדיר את שעות העבודה וימי עבודה ומנוחה במשק.

קובע כי יום המנוחה השבועי לגבי יהודי הוא יום השבת. משמעות החוק היא השבתה כמעט מלאה של חיי המסחר והתעשייה בשבת. ללא יהודים, ימי השבתון הם על פי הדת של כל אחד. חוק זה מעיד על הסכמה רחבה מצד אחד על שאלת קביעת ימי המנוחה על פי המסורות הדתיות אולם בקרב היהודים יש ויכוחים על אופייה של השבת. הסדר זה עוגן גם ב”חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי”.

חוקים המשקפים את אופייה היהודי מבחינה לאומית:

1.חוק השבות*

כל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקבל אשרת עולה. הזכות ניתנת גם לבן הזוג, לילדים ולנכדים של היהודי. החוק מגדיר יהודי כמי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר ואינו בן דת אחרת.

כל יהודי זכאי לקבל אזרחות ישראלים על פי חוק האזרחות.

2.חוק האזרחות*

בהמשך לחוק השבות קובע חוק האזרחות  כי כל יהודי רשאי לקבל אזרחות במדינת ישראל.

החוק גם קובע תנאים  לקבלת אזרחות ישראלית למי שאינו יהודי

החוק  קובע כללים לשלילת אזרחות ומעניק לשר המשפטים את הסמכות לשלול את האזרחות

*מטרת חוקים אלה היא להדגיש את היותה שלמדינת ישראל  מדינת לאום יהודית – מדינתו של  העם היהודי כולו.

3.חוק יסוד: מקרקעי ישראל

החוק קובע כי אדמות המדינה(הכוללות את אדמות קק”ל) ניתנות לחכירה בלבד ולא למכירה.

החוק נועד לשמירה על אדמות קק”ל שנקנו במהלך השנים בידי יהודים למען פיתוח ההתיישבות היהודית.

החוק ודרכי יישומו נתונים במחלוקת ציבורית ובשנים האחרונות חלו כמה שינויים בצורת יישומו.

חוקים  שיש בהם ביטוי לתרבות  ולמורשת היהודית:

1.חוק יסודות המשפט

החוק מתייחס למקרים בהם אין חקיקה ראשית / חקיקה שיפוטית אחרת לגבי המקרה הנדון
החוק מנחה את בתי המשפט לפסוק על פי “עקרונות החרות הצדק והיושר של מורשת ישראל” במקרים בהם אין חקיקה ראשית / חקיקה שיפוטית אחרת המתייחסת למקרה

2. חוק חינוך ממלכתי

החוק מגדיר את היעדים של מערכת החינוך הממלכתי. בין היעדים השונים (כמו חינוך לאהבת כל אדם, לנאמנות למדינה, לערכים דמוקרטיים, לדעת וליצירתיות)  נמנים אהבת העם והארץ  ולימוד מורשת ישראל והמסורת היהודית. החוק מדגיש את חשיבות הנחלתה של התרבות היהודית בבתי הספר

3.חוק השידור הציבורי

החוק כולל את יעדיו של השידור הציבורי בישראל
מונה ביניהם את טיפוח וקידום השפה העברית ומורשת ישראל

מדינת ישראל כמדינה יהודית בהיבט הלאומי והתרבותי-התייחסות לשואה

1.חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה

נקבע כי יום כ”ז בניסן (התאריך הלועזי משתנה בכל שנה) יהיה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבו נערכים טקסים להתייחדות עם זכר השואה וקורבנותיה במערכות החינוך ובמוסדות כמו יד ושם. החוק מבטא את הזיקה של מדינת ישראל להיסטוריה של העם היהודי. נקבעה בחוק ביום זה צפירת דומיה ונאסרה פתיחת בתי עינוגים. מעמדו של יום זה עוגן גם בחוק יסוד: “ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי” (כך גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שהם ימי זיכרון רשמיים של המדינה).

2.חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם

החוק קובע כללי ענישה ייחודיים (כולל עונש מוות) על פשעי הנאצים ועוזריהם למרות שנעשו לפני הקמת המדינה ומחוץ לגבולותיה
הענישה מתייחסת לפשעים שנעשו נגד העם היהודי

חוק זה מבטא את היותה של מדינת ישראל נציגת העם היהודי  ומבטא היבט לאומי. על פי חוק זה הועמדו אדולף אייכמן ואיוון דמאניוק למשפט בישראל.

3.חוק איסור הכחשת השואה  

חוק זה מגביל את חופש הביטוי ומטיל עונש מאסר של חמש שנים על מי שמפרסם דברים המכחישים או ממעיטים בממדי פשעי הנאצים בשואה בכוונה להגן על מבצעי הפשעים. גם במדינות נוספות, לדוגמה בגרמניה ובצרפת ישנם חוקים האוסרים על הכחשת שואת העם היהודי.



  המרחב הציבורי סמלי המדינה הקבועים בחוק מבטאים את זהותה היהודית דגל המדינה
דגל המדינה מהוות ביטוי להיות מדינת ישראל מדינה לאום יהודית (ללאומיות אתנית). הדגל יונק מהעבר של העם היהודי ומהדת. צבעי הדגל הם כצבעי הטלית שבה מתעטפים אנשים  בבית הכנסת, כמו כן בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש היו בצבעי כחול לבן. המגן דוד הינו סמל שמזוהה עם היהודים מאמצע ימי הביניים. דגל המדינה הינו דגלה של התנועה הציונית שנקבע בסוף המאה ה-19. הבריגאדה היהודית בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה השתמשה בדגל לבן עם שני פסים כחולים ומגן דוד צהוב במרכזו.
 
        סמל המדינה
סמל המדינה הינו מנורת שבעת הקנים ולצידה ענפי זית. המנורה היא סמל יהודי מובהק שקיבל משמעות רבה מאז הקמת הבית הראשון. המנורה מבוססת על מנורת הזהב שהייתה בבית המקדש. אחר-כך חוקקה המנורה בשער טיטוס שברומא וסמלה את תבוסת היהדות לאימפריה הרומית. מדינת ישראל והתנועה הציונית הפכו את המנורה לסמל תחיית העם היהודי בארצו. ענפי  הזית מבטאים כמיהה לשלום, מבטאים את הברית בין אלוהים לאדם. המנורה מבטאת מדינת לאום יהודית (לאומיות אתנית) – זהו סמל שדבק ביהודים במהלך השנים וסמל את עצמאותם בארצם. שם המדינה: “ישראל” – קרויה ע”ש יעקב (אבינו), שמתואר בתנ”ך כאחד מאבות העם היהודי. (זאת לפי חוק יסוד: “ישראל-מדינת הלאום של העם היהודי”). המנון המדינה התקווה” המנון המדינה נכתבה ע”י נפתלי הרץ אימבר. השיר שכתב במקור נקרא “תקוותנו” וכלל תשע בתים. עם הקמת המדינה אומצו שני הבתים הראשונים כהמנון הלאומי של ישראל. נוסח הבית שונה מעט. התקווה מבטאת את כמיהתו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. מבטאת את הקשר ההיסטורי של העם למולדתו.
 

מעמדה  של השפה העברית כשפה רשמית

לפי חוק יסוד: “ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי”, השפה העברית היא שפת המדינה הרשמית, וזאת כביטוי לאופייה היהודי של המדינה. העברית בלבד מוגדרת כשפה רשמית. השפה הערבית מוגדרת כ”בעלת מעמד מיוחד.

החקיקה והפסיקה בישראל מקנות עדיפות לשפה העברית כשפה רשמית כביטוי לאופייה היהודי של המדינה.

עברית היא שפת המדינה ושפת רוב אזרחיה בה נכתבים החוקים, התקנות ופסיקות של בתי המשפט.  היא ערך תרבותי בלאומיות היהודית, שכן היא שפת התנ”ך, שפה שאותה שימרו היהודים במהלך אלפי השנים. בשנות הגלות שימשה העברית בעיקרה כשפת קודש ולא כשפה מדוברת. תחייתה כשפת דיבור החל במאה ה-19 על ידי העולים הציוניים שעודדו את השימוש בה כשפת יום יום.

לוח השנה העברי

לוח השנה העברי הוא לוח השנה הרשמי של מדינת ישראל כביטוי לאופייה היהודי של המדינה. החגים היהודים הינם ימי שבתון רשמיים במדינה. החוק מחייב שימוש בתאריך עברי בכל מסמך רשמי היוצא מטעם המדינה ומוסדותיה.

בירת המדינה

העיר ירושלים היא בירת מדינת ישראל, ובה יושבות רשויות המדינה השונות. מעמדה של העיר כבירה מעוגן ב”חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי” וכן ב”חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל”.

בין הציבורי לפרטי

הסדר הסטאטוס-קוו-ביטוי למדינה יהודית

הסדר להכרעה במחלוקות בסוגיות דת ומדינה שיסודו מיוחס למכתב הצהרת כוונות מ-1947 עוד לפני הקמת המדינה,(מכתב שנשלח מהנהלת הסוכנות היהודית למפלגת אגודת ישראל). ההסדר הוסדר  עקב חילוקי הדעות שהיו בין שני הצדדים על אופי המדינה, ונועד למנוע העמקת מחלוקות בין דתיים לחילוניים ולאפשר חיים משותפים במדינה שעתידה לקום. ההסדר נקבע עפ”י המצב שהיה קיים באותו זמן בארץ(המנדט הבריטי) ולכן נקרא סטאטוס-קוו= שמירה על מצב קיים. הסדר הסטאטוס-קוו מבטא את עקרון ההסכמיות  ואת עקרון הפלורליזם.

בהסדר הושגה פשרה בין הצדדים בארבעה  נושאים:

1. שמירת כשרות במוסדות הציבוריים. ( בי”ח, משרדים ממשלתיים, צבא אוניברסיטאות ,קופות חולים וכו’)

2. הגדרת השבת כיום המנוחה במדינת ישראל (ליהודים)

3.נישואין וגירושין  על פי ההלכה ובסמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים, רק הם יחתנו ויגרשו זוגות בישראל.

4. עצמאות לחינוך הדתי-הכרה בחינוך הדתי כמערכת חינוך אוטונומי.

חלק מהנושאים שהוסכם עליהם בסטאטוס-קוו הפכו לחוקי מדינה-חוק בתי בדין הרבניים, חוק שעות העבודה והמנוחה, חוק חינוך ממלכתי ופקודת מאכל כשר בצה”ל (פירוט בפרק חקיקה יהודית)

מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות

הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות בא לידי ביטוי  במגילת העצמאות: מצד אחד, מדינת ישראל מחויבת ליהודי התפוצות באופנים שונים (…” תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי…מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות…) , ומצד שני, היא פונה אליהם ומבקשת מהם לתמוך בה.  (בן גוריון קורא לכל היהודים בעולם “להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל” ) . כדי לממש את הנאמר בהכרזה נחקק בשנת 1950 חוק השבות , בו נאמר : ” כל יהודי זכאי לעלות ארצה…” עם הקמת המדינה הייתה ציפייה שרוב היהודים יעלו ארצה , אך החזון לא התגשם וגם היום חלק גדול מהעם היהודי חי מחוץ למדינת ישראל .

יחסי הגומלין בין מדינת ישראל   ליהדות התפוצות

קיימת  אחריות ומחויבות הדדית של מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות.

*יחסה של המדינה ליהודי התפוצות :חוק השבות וחוק האזרחות מאפשרים לכל יהודי לעלות לישראל ולקבל אזרחות ישראלית. מוסדות רשמיים של המדינה המטפלים בחיזוק זהותה היהודית של יהדות התפוצות ובעלייתה לישראל (למשל: ההסתדרות הציונית העולמית משרד הקליטה והמשרד לענייני תפוצות. מנהיגי המדינה רואים את עצמם אחראים לשלומם ולביטחונם של יהודי התפוצות, נוסף לאחריות ולמחויבות לאזרחי המדינה. המדינה חוקקה בחוק העונשין סעיף הקובע שהמדינה רשאית לשפוט מי שפגע ביהודי על רקע היותו יהודי, אף אם הפשע בוצע מחוץ לגבולות המדינה וכנגד יהודי שאינו אזרח המדינה. כל יהודי בעולם יודע שיוכל לפנות לישראל בזמן רדיפות וגילויי אנטישמיות במדינה שהוא אזרח בה. המדינה פועלת להעלאת יהודים לישראל תוך סיכון חיילי צה”ל (העלאת יהודי אתיופיה).המדינה רואה עצמה פועלת בשם העם היהודי כולו בכל הנוגע להעמדת נאצים לדין-הכנסת חוקקה את חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם. כמו כן, המדינה פועלת להנחלת מורשת, חינוך ותרבות יהודיים בתפוצות.   כמו כן, עצם קיום המדינה מחזק את תחושת הגאווה, הביטחון וההשתייכות של היהודים בתפוצות.

*על פי חוק יסוד: “ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי”, המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.

המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.

המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.

 *יחס יהודי התפוצות למדינה – רבים מיהודי העולם חשים קרבה והזדהות עם מדינת ישראל על אף היותם אזרחים לכל דבר במדינותיהם. במקרים מסוימים הדבר גורם לדילמות של “נאמנות כפולה”. הם פועלים למען המדינה בתחומים הבאים:

  • –        בתחום הכלכלי – תרומות כספיות והשקעות במדינה לצרכים שונים-ביטחון, חינוך, רווחה.
  • –        בתחום הפוליטי – פעילות ליצירת דעת קהל אוהדת למדינה על ידי ארגונים ושדולות המשתדלים  
  • –        להשפיע על ממשלותיהם לתמוך בישראל בהקשרים שונים.
  • –        התנדבות – הגעת מתנדבים לעבודה במדינה בעת מלחמה ובעת שלום.
  • –        הדור הצעיר בהרבה קהילות מזדהה פחות עם ישראל ונעשים מאמצים לחיזוק הזדהות זו
  • –        (פרויקט תגלית, שליחי הסוכנות היהודית וכו’).

6.רצף ה”חלומות” (עמדות) לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינת לאום, המדגישה את היסוד האתני היהודי בהגדרתה, אשר מקיימת משטר דמוקרטי בו נוטלים חלק כלל אזרחי המדינה- יהודים ולא יהודים כאחד.

אופייה הרצוי של מדינת ישראל

•בחברה הישראלית רווחות גישות שונות, לגיטימיות, בדבר אופייה הרצוי של מדינת ישראל.

•רוב הגישות מתייחסות למדינת ישראל כאל מדינה יהודית ודמוקרטית, אך מגדירות “מדינה יהודית” בהגדרות שונות; הגדרות היונקות משלוש השקפות עולם – יהודית, ציונית ודמוקרטית – ומשלבות ביניהן בהדגשים שונים.

•לפי הגדרתה החוקתית  המדינה היא:

יהודית (דת ומורשת), ציונית (לאום יהודי, קבלת הרעיון הלאומי – תקומת עם ישראל בארצו) ודמוקרטית (שוויון אזרחי, שמירה על זכויות האדם והאזרח של כלל אזרחי המדינה).

רצף העמדות (“חלומות”) בנושא זהותה הדתית-תרבותית הרצויה של המדינה:

עמדה דתית חרדית:

מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ולנהוג על פי דיני התורה בכל תחומי החיים.

קיים מגוון דעות בשאלת היקף שיתוף הפעולה עם המדינה כל עוד אינה נוהגת על פי התורה .

עמדה דתית לאומית:

מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית ויש לפעול לשימור ולחזוק האופי היהודי הדתי/ הלכתי במרחב הציבורי (שבת, כשרות, נישואין).

המדינה היא “אתחלתא דגאולה”/ שלב בתהליך הגאולה/ בעלת ערך דתי .

עמדה מסורתית: 

מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית תוך שימור האופי היהודי במרחב הציבורי.

המדינה צריכה לבטא הזדהות כללית עם ערכי הדת אך לא בהכרח מתוך מחויבות להלכה.

עמדה חילונית- היהדות כתרבות:

מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית תוך ביטוי המורשת התרבותית-היהודית במרחב הציבורי.

האופי של ביטוי המורשת נתון לפרשנויות שונות ואיננו מחויב לדגם מסוים או להלכה.

עמדה חילונית- הפרדת הדת מהמדינה:

מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית תוך מימוש מרבי של חופש הבחירה וללא סממנים דתיים.

חוקי המדינה ומוסדותיה צריכים להתנתק מדת/מסורת ולהישען על עקרונות דמוקרטים.

רצף העמדות (“חלומות”) בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה:

מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית של כל אזרחיה:

הגישה השלטת בישראל ולפיה מדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי המזוהה עם היהודים בארץ ובתפוצות אך גם מחויבת לשוויון זכויות לאזרחיה הלא היהודים.

מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית אתנית:

עמדת קצה התומכת במחויבות לשמירה וחיזוק אופייה היהודי של המדינה גם במחיר פגיעה בשוויון הזכויות של לא-יהודים (מימוש גישה זו במלואה נוגד את החוק הקיים בישראל) .

מדינת לאום פוליטית של כלל אזרחיה או של כלל לאומיה:

עמדת קצה התומכת בביסוס זהות לאומית משותפת לכלל האזרחים תוך ביטול הזהות היהודית של המדינה או תוך השוואתה הגמורה לזהויות האתניות האחרות. (מימוש גישה זו במלואה נוגד את החוק הקיים בישראל).

7.המיעוטים בישראל והשסע הלאומי

קבוצת המיעוט הגדולה בישראל הינה קבוצת המיעוט הערבי .ערביי ישראל מהווים כ- 20% מאזרחי המדינה.

המושג “ערביי ישראל” כולל רק את הערבים החיים בתחומי “הקו הירוק” שהם אזרחים בעלי אזרחות ישראלית.

הוא לא כולל את הערבים המתגוררים  ביהודה, שומרון ועזה.

(“הקו הירוק”: “הקו הירוק” הוא קו שביתת-הנשק של ישראל עם  מדינות ערב שלחמו מולה במלחמת העצמאות בשנת 1949. קו זה היה תקף עד לפריצת מלחמת ששת הימים בשנת 1967).

הרוב הגדול של ערביי ישראל  הם מוסלמים (90%) .מתוך האוכלוסייה המוסלמית 15% הם בדואים.

רוב ערביי ישראל מזהים עצמם כחלק מהאומה הערבית הגדולה וחלקם הגדול גם מזדהים כפלסטינים.

לרבים מהם בני משפחה במדינות ערב.

ניתן לזהות בקרב החברה הערבית בישראל מגמות של השתלבות במדינה ובחברה לצד תהליכי בידול והזדהות עם המאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל.

הערבים פטורים מגיוס לצבא על פי חוק (חלק מבני המיעוט הנוצרי מתנדבים בשירות אזרחי או צבאי, כך גם מיעוט קטן של המוסלמים, ורוב הבדואים) ישנה מחלוקת בתוך החברה הערבית בסוגיה זו.

המוסלמים: המיעוט הדתי הגדול בישראל (18% מאוכלוסיית המדינה). רוב כמעט מוחלט של מוסלמים בישראל הם ערבים.

הנוצרים: מיעוט דתי קטן יחסית (פחות מ-2 אחוז מאזרחי המדינה).

רוב הנוצרים בישראל רשומים בסעיף הלאום כערבים. מאז 2014 ניתנה להם רשות להירשם כארמים ולא כערבים.

הדרוזים בישראל-מיעוט קטן יחסית (פחות מ-2% מאזרחי המדינה).

– בעל דת ייחודית וסודית

רובם מגדירים את עצמם כקבוצה אתנית נפרדת, ללא שאיפה לאומית-מדינית, ונאמנים למדינה בתוכה הם חיים

משולבים במערכות הביטחון והמדינה בשירות קבע ובדרגות בכירות

לעומת הדרוזים בגליל, קבוצת הדרוזים ברמת הגולן שנכנסו תחת השליטה הישראלית רק לאחר מלחמת ששת הימים (1967), נמנעים בדרך כלל מקבלת אזרחות ישראלית ומהשתתפות בבחירות

מעמד המיעוטים במדינת ישראל-בהכרזת העצמאות התחייבה מדינת ישראל להעניק זכויות שוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין. ישראל מעניקה לכל אזרחיה זכויות פרט מלאות ושוות.

החוק אוסר על אפליה בקבלה לעבודה על בסיס לאומי או דתי. ישנה אפשרות נרחבת לביטוי תרבותי ודתי במרחב הציבורי ובהיבטים מוסדיים .

ביטויי קבוצת המיעוט במרחב הציבורי– לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל. חלק מפרסומי המדינה/שלטי הכוונה/תקנות שונות מחויבות להיכתב גם בערבית
ימי המועד של המיעוטים מוכרים להם כימי חופשה
בני העדות הלא יהודיות כפופים לשיפוט הדתי של בתי הדין על פי דתם בנושאי אישות
למיעוטים השונים קיימות מערכות חינוך נפרדות המתנהלות בשפתם
חוק החינוך הממלכתי קובע כמטרה לחנך כל אדם לכבוד למורשתו ולזהותו התרבותית.

השסע הלאומי בישראל

שסע– קו גבול חברתי החוצה את החברה ומחלק אותה לקבוצות שונות שיש ביניהן מתח חברתי עמוק וקיטוב. שסע הוא מצב בו חילוקי דעות וניגודים בין קבוצות יוצרים מתח בין חברי הקבוצות. המתח יכול להביא למצב  של אי יציבות חברתית.

המושג שסע כולל בתוכו הן את עקרון הפלורליזם, והן את המתח בין הקבוצות השונות שביניהן שוררים ניגודים.

בחברה הישראלית קיימים חמישה שסעים מרכזיים: לאומי,(יהודים-ערבים) דתי,(דתיים-חילוניים), עדתי,(אשכנזים-מזרחיים), מעמדי,(עשירים-עניים), ופוליטי,(ימין-שמאל),

שסע לאומימתח / פיצול / חיכוך בין יהודים וערבים בישראל (בקווי 1967)

– נובע מסיבות היסטוריות / דתיות / חברתיות / פוליטיות (יש להדגים לפחות שתי סיבות כשמגדירים את המושג)

– מתבטא בעוינות הדדית / מתחים / אפליה (יש להדגים לפחות דרך אחת)

גורמי השסע הלאומי

1. גורמים היסטוריים:

מקורות השסע הלאומי הם בתהליכם שהתרחשו במאה השנים האחרונות.

א. הקמת הציונות ומטרתה בסוף המאה ה-19: מקור הסכסוך שבין היהודים לערבים הוא שאיפתה של התנועה הציונית שקמה בסוף המאה ה-19 להקים בית מולדת לעם היהודי בא”י. הקמת הציונות ומטרתה גרמו לפתיחת מאבק בין היהודים לערבים שחיו בארץ ישראל. שני הצדדים ניסו להשיג שליטה על הארץ ללא הצלחה. עוד לפני הקמת המדינה הפך הסכסוך לאלים דבר שבא לידי ביטוי במאורעות דמים ופרעות שבהם הותקפו יהודים על ידי ערבים. בתקופה זו ערביי ישראל היוו רוב במדינה.

ב. הקמת המדינה ב-1948: עם הקמת המדינה הפך הסכסוך המקומי בין יהודי א”י לערביי א”י לסכסוך צבאי אלים בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. ערביי ישראל קיבלו אזרחות ישראלית והפכו למיעוט. כך גם נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינאיים: 700,000 מערביי הארץ גורשו או ברחו במהלך המלחמה. ערביי ישראל חשים הזדהות עם גורלם.

ג. משנת 1967 ואילך: במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את שטחי יהודה שומרון ועזה (יש”ע) ובהם אוכלוסייה פלסטינית גדולה (כיום הם מונים כ- 4 מיליון איש). התפתח קשר בין ערביי ישראל לבין הפלסטינאים בשטחי יש”ע ובכך גם חודשו קשרי משפחה וגובשה תפיסה התובעת מישראל להגיע לפתרון הבעיה הפלסטינית. השליטה בשטחי יש”ע החריפה אפוא את השסע הלאומי כיוון, שהאוכלוסייה בשטחים לא קיבלה אזרחות ישראלית ונשלטה ע”י צה”ל.

ד. משנת 1987: בשנת 1987 פרצה האינתיפאדה (התקוממות עממית) הראשונה בשטחים. מאז, ישראל נמצאת במצב של מתיחות ביטחונית עם ערביי ישראל כאשר ערביי ישראל נטו להזדהות עם מאבקם של הפלסטינאים.

2.התנגשות בין הזהות האזרחית לבין הזהות הלאומית של ערביי ישראל

מצבם המיוחד של ערביי ישראל בא לידי ביטוי בכך, שמצד אחד, הם חלק מן העם הפלסטיני ומצד שני, הם גם אזרחי מדינת ישראל שנמצאת במצב מלחמה עם הפלסטינים.

כל הגורמים הללו הובילו לחשדנות של היהודים בערבים, כתוצאה מכך, ישנם יהודים שדורשים לא לאפשר לערבים להשתתף בהכרעות דמוקרטיות הנוגעות לעתיד השטחים ולא לאפשר להם להשתמש בתפקידים ממלכתיים כעובדי מדינה, שרי וחברי ממשלה. דרישות אלו נוגדות את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

3. מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית

גורם נוסף להיווצרות השסע בין יהודים לערבים בישראל נובע מעצם הגדרתה של ישראל כמדינת לאום יהודית, שסמליה, דוגמת ההמנון והדגל, וחלק מחוקיה כמו חוק השבות המאפשר עלייה יהודית בלבד לא”י, קשורים רק לעם היהודי ולזהותו הדתית לאומית (ציונית) והתרבותית. עקב כך, חש המיעוט הערבי שהוא איננו שותף למטרות המדינה ושהמדינה, איננה מדינתם במלוא מובן המילה. אחת הדוגמאות שמביאים ערביי ישראל היא המנון “התקווה”, המבטא כמיהה יהודית לא”י בניגוד להכרזת העצמאות המאזנת בין ישראל כמדינת לאום יהודית ובין ישראל הדמוקרטית המכירה בזכויות מיעוטיה. בקרב המיעוט הערבי קיימת דרישה ליצור שוויון בין כל הדתות והקבוצות במדינה שהיא מדינה דמוקרטית אחת.

הרוב המכריע של היהודים רואה בדרישה זו דרישה לא לגיטימית מפני שהיהודים מעוניינים שמדינת ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית. לכן, הביקורת של הערבים נתפסת על ידי היהודים כעוינת, חתרנית וככזו שמחמירה ומעמיקה את השסע הלאומי.

דרכי ביטויו של השסע הלאומי

בחקיקה:

1.חוק מעמד ההסתדרות הציונית-חוק זה מאפשר לתת ליהודים שעלו לארץ סיוע כלכלי (סל קליטה). מדינת ישראל מספקת סיוע זה ליהודים בלבד.

2.חוק השבות-חוק השבות מאפשר ליהודים החיים בתפוצות לעלות לארץ ולקבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק האזרחות. לעומת זאת, אזרח ישראלי שהוא ערבי, שחי מספר מסוים של שנים בחו”ל ואיבד את אזרחותו לא יוכל לקבלה שוב.

3.חוק שירות הביטחון- חוק זה מסמיך את שר הביטחון לפטור משירות צבאי את ערביי ישראל ומדינת ישראל אכן פוטרת חלק מהם (הדרוזים והבדואים משרתים בצבא) מפני שהיא מוצאת קושי ביטחוני לגייס אותם לצבא. בנוסף, משוחררי צבא זכאים להטבות שונות כגון: סיוע ברכישת דירות וקבלת משרות בשירות הציבורי. אי השוויון בא ליד ביטוי בכך שיהודים כמו בני ישיבות נחשבים לצורך עניין זה ל-“יוצאי צבא” ומקבלים הטבות כמוהם לעומת הערבים שלא זכאים לכך.

בהקצאת משאבים:

1. מדיניות של הקצאת משאבים לחינוך-המדינה מקצה משאבים גדולים יותר לחינוך יהודי מאשר לערבים, הפער בא לידי ביטוי בכך שבחלק מבתי ספר הערביים הם סובלים מנחיתות בתחומים שונים: צפיפות בכיתות, איכות ירודה של ציוד לימוד, מעט ציוד לימודי, נשירה גבוהה של תלמידים ואחוז נמוך של זכאים לבגרות. כך למשל מנתונים שפרסם משרד החינוך במערכת השקיפות החדשה שהמשרד השיק עולה שתלמיד תיכון יהודי מהמעמד הכלכלי הנמוך ביותר מקבל תקציב גבוה ב-73% מתקציב ערבי ממעמד כלכלי זהה.(תכנית החומש למגזר הערבי משנת  2016 מטפלת רק בתקציבים לבתי הספר היסודיים, ועושה זאת באמצעות תקציבי חינוך דיפרנציאליים (באותה דרך גדלו גם תקציבי החינוך לרשויות החרדיות). היא אינה מטפלת בתקציבים לגיל התיכון.

2.מדיניות הקצאת משאבים לרווחה- המשאבים שהמדינה נותנת ליהודים גדולה מהערבים, אין מספיק כ”א ביישובים ערבים, האבטלה  ושיעור העוני גבוהים יותר  מאשר בקרב היהודים.(לפני שנתיים ניסו להעביר בממשלה החלטה שתחלק תקציבי רווחה לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כלומר: רשויות חזקות יקבלו פחות מכפי שהן מקבלות כיום ורשויות חלשות ‑ והרשויות הערביות בתוכן ‑ יקבלו יותר. הרעיון טורפד בשל התנגדות של מרכז השלטון המקומי והעומד בראשו).

3.הקצאת משאבים לאוכלוסייה הערבית במשרדים ממשלתיים- משרדים ממשלתיים כמו משרד הבינוי והשיכון, משרד הבריאות ומשרד הדתות מקצים תקציבים נמוכים  מהחלק  של הערבים  לו הם זכאים  על פי יחסם באוכלוסייה.

4.חלקים גדולים בחברה היהודית אינם רואים בערבים חלק מהחברה הישראלית. ראייה זו באה לידי ביטוי בהתנגדות למגורי ערבים ביישובים יהודיים, לכניסת ערבים למועדונים ולמקומות בילוי ,לאי קבלת ערבים למקומות עבודה שונים ובשימוש בביטויים גזעניים במשחקי כדורגל.(אירוע שדווח ב”ידיעות אחרונות”  ב-15.2.19: הורים התקוממו נגד העסקת מנקות ערביות ובמועצה המקומית הפסיקו את העסקתן).

5.מדיניות ההתיישבות של קק”ל-תקנון קק”ל קובע כי לא ניתן למכור את אדמות קק”ל לערבים, ומותר להחכירן ליהודים בלבד. אולם, בינואר 2005, קבע מני מזוז היועץ המשפטי לממשלה, כי אדמות הקרן הקיימת יוחכרו גם לערבים בהתאם לעיקרון השוויון (קביעתו נעשתה בהתאם לפסיקת השופטים בבג”ץ קעדאן משנת 2000 שם קבעו השופטים כי המדינה אינה יכולה להקצות קרקעות על בסיס של אפליה).

*על אף השסע, רוב ערביי ישראל מעוניינים לשמור על אזרחותם הישראלית אף אם תקום מדינה פלסטינית.

דרכי התמודדות עם השסע הלאומי

חינוך כל המגזרים לסובלנות ולקבלת האחר במדינה יהודית ודמוקרטית.
הקפדה על זכויות הפרט וזכויות תרבותיות מסוימות.
קידום ייצוג הולם בשירות המדינה ובחברות ממשלתיות
מדיניות של העדפה מתקנת / הקצאת משאבים מיוחדים (הונהגה בישראל בכמה תחומים כלפי המיעוט הערבי כמו למשל תכנית חומש לפיתוח כלכלי של הישובים הערבים משנת 2016 ).

פטור משירות צבאי, והצעת שירות אזרחי כחלופה (הקמת מנהלת השירות האזרחי ב- 2007).
הנהגת שיטת בחירות יחסית המאפשרת ייצוג בכנסת לקבוצות השונות

8.המשטר במדינת ישראל

א.יסודות חוקתיים של מדינת ישראל

יסוד חוקתי – מערכת של נורמות וכללים שעל פיהם מתנהג המשטר במדינה, והם מבטאים את העקרונות והערכים שהחברה מעוניינת לחיות על פיהם. במדינות שיש בהם חוקה פורמאלית , היסודות הללו מפורטים וכתובים בחוקה. במדינות שיש בהן חוקה מטריאלית , היסודות החוקתיים מפוזרים במסמכים או בחוקים שונים.

היסודות החוקתיים של מדינת ישראל – מסמכים או חוקים שעוסקים בנושאים שאמורים היו להיות כתובים בחוקה . כלומר שעוסקים בעקרונות המדינה, בהגדרת הסמכויות של מוסדות השלטון ודרך בחירתם, ובזכויות האדם והאזרח. מכיוון שבמדינת ישראל אין חוקה כתובה פורמאלית , העקרונות החוקתיים מופיעים בהכרזת  העצמאות,  בחוקי יסוד וגם בחלק מהחוקים הרגילים: חוק השבות וחוק האזרחות.

מגילת העצמאות: המגילה היא מסמך שמצהיר על עקרונות היסוד של המשטר במדינת ישראל

ומנחה את רשויות השלטון בפעולתן.

חלק ממגילת העצמאות קיבל תוקף כאשר חוקקו שני חוקי יסוד: “חוק יסוד חופש העיסוק” ו”חוק יסוד כבוד האדם וחירותו”.

חוקים אלה מהווים חיזוק למעמדה המשפטי של מגילת העצמאות מכיוון, שהיא מוזכרת בסעיף עקרונות היסוד בשני החוקים הללו.

מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות

הכרזת העצמאות מבטאת חזון לאומי המצוי בישראל בקונצנזוס רחב.

הכרזת העצמאות איננה חוקה ואיננה חוק ואין לה מעמד משפטי מחייב. היא מהווה מסמך מנחה אשר יש  לו חשיבות ערכית ומשפטית רבה ועל פיו פועלות רשויות השלטון רק כאשר ישנה לקונה בחוק (אין חוק מפורש שמנחה כיצד לפעול).

מעמדה המשפטי של ההכרזה התחזק מאז נכנס לתוקף תיקון לחוקי היסוד הקובע שהם  “יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל”. לפי הגישה הרווחת נותר מעמדה כמקור לפרשנות חוקים בלבד.

הכרזת העצמאות כמנחה את הרשות השופטת

בית המשפט פוסק על פי חוקים שנחקקו בכנסת. כאשר אין חוק בנושא מסוים פועל בית המשפט על פי יסודות המשפט משנת 1980 אשר קובע כי: כאשר חוק אינו נותן מענה לבעיה מסוימת באופן ישיר או עקיף, אז יכריע בית המשפט על פי עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

ההכרזה כמנחה את הרשות השופטת – המהלך השנים, עתרו (פנו) אנשים לבית המשפט ובפנייתם הם הסתמכו על הרכזת העצמאות. מקרה לדוגמא הוא בג”צ  רוגוז”ינסקי ובג”צ שקדיאל.

1.בג”צ שקדיאל:

שר הדתות סירב לאשר את חברות של אישה בשם לאה שקדיאל במועצה הדתית בירוחם משום היותה אישה. שקדיאל עתרה לבג”ץ נגד החלטה זו.

החלטת בג”ץ: “אסורה הפלייה מטעמי מין, עקרן זה הונה במגילת העצמאות”.

כלומר, בית המשפט פסק נגד שר הדתות ובפסיקתו הסתמך על הכתוב בהכרזת העצמאות.

2.בג”צ  רוגוז’ינסקי:

מדובר בני זוג שסירבו להינשא על פי חוק בתי הדין הרבניים. בעתירתם לבג”ץ הסתמכו בני הזוג על הכרזת העצמאות.

החלטת בג”ץ: בית המשפט דחה את העתירה וקבע: שכאשר קיימת הוראת חוק מפורשת של הכנסת שאיננה משאירה מקום לספק יש ללכת על פיה גם שאיננה עולה בקנה אחד עם העקרונות של הכרזת העצמאות.

כלומר, ניתן ללמוד מפסק דין זה שבית המשפט משתדל לפרש כל הוראת חוק עד כמה שניתן בהתאם לעקרונותיה של הכרזת העצמאות ולא בניגוד אליה. אבל, כאשר ישנה הוראת חוק מפורשת היא מעל ההכרזה.
הכרזת העצמאות כמנחה את הרשות המחוקקת-הכנסת

הכנסת חוקקה חוקים רבים כאשר היא מסתמכת על עקרונותיה של הכרזת העצמאות למשל:

1.חוק השבות 1950: קובע ש”כל יהודי זכאי לעלות ארצה”. החוק מתבסס על הכתוב במגילת העצמאות: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”

2.חוק שוויון זכויות האישה 1951, “חוק יסוד כבוד האדם וחירותו”, “וחוק ייסוד חופש העיסוק”-חוקים אלה מתבססים על הכתוב במגילה שמדינת ישראל  “תהא מושתתת על עקרונות החירות והצדק….תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין…”.

הכרזת העצמאות כמנחה את הרשות המבצעת-הממשלה:

בשנת 1984 קיבל משרד השיכון פניה ובה התבקש לאסור מכירת דירות ליהודים ושאינם יהודים באותו בית או באותה שכונת מגורים. משרד השיכון פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש את התייחסותו לפנייה זו. היועמ”ש בהסתמכותו על הכתוב בהכרזת העצמאות בה נקבע: “תקיים שוויון זכויות  מדיני וחברתי גמור לכל יושביה” קבע, שעל הרשויות להימנע מאפליה בין תושב יהודי לתושב שאינו יהודי בעניין של מכירת דירה.

ההנחיה של היועמ”ש נחשבת במשפט הישראלי כמחייבת את הרשות המבצעת.

כאשר יש לקונה (חוסר בחוק) יפעלו משרדי הממשלה השונים על פי מגילת העצמאות שתהווה עבורם מסמך מנחה בקביעת המדיניות שלהם בסוגיות שונות.

“פשרת הררי” בעקבות הויכוח שהתעורר במדינה, בין תומכי ומתנגדי החוקה, התקבלה בכנסת בשנת 1950  החלטה הנקראת  הקובעת כי החוקה של המדינה תיכתב פרקים – פרקים, כאשר כל פרק יקרא “חוק יסוד”. כאשר יסיימו לחוקק את כל חוקי היסוד הם יאוגדו במסמך אחד , שיהפוך לחוקת המדינה.

(בהכרזת העצמאות נקבע שייערכו בחירות לאסיפה המכוננת שתנסח את חוקת המדינה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948.בפועל נבחרה האסיפה המכוננת ב-1949, ופרץ ויכוח (הנמשך עד היום) האם נכון לחוקק חוקה בישראל. שיקולים עיקריים של התומכים: כך נקבע בהכרזת העצמאות, חוקה מסייעת לשמירה על זכויות האדם במדינה דמוקרטית, ברוב המוחלט של המדינות הדמוקרטיות יש חוקה

שיקולים עיקריים של המתנגדים: המפלגות הדתיות מתנגדות לחוקה שאיננה ברוח תורת ישראל, חוקה צריכה להתקבל בקונצנזוס רחב שלא קיים בישראל, הנסיבות הביטחוניות בישראל מחייבות סמכויות חירום שעלולות להיפגע עם חקיקת חוקה ליברלית)

חוקי יסוד – מהווים את פרקי החוקה העתידית לפי פשרת הררי.

חוק יסוד שונה מחוק רגיל במעמד, בתוכן ובצורה:

תוכן החוק: קובע את מבנה המשטר, מגדיר את סמכויות רשויות השלטון ואת מערכת הגומלין בין הרשויות. כך יבטיח החוק את זכויות האדם והאזרח בהתאם לערכי היסוד של מדינת ישראל-יהודית ודמוקרטית.

מעמד: פסקת הגבלה: מגבילה את חברי הכנסת מפני חקיקת חוק הסותר את הערכים והעקרונות של המדינה ואת   הזכויות שעליהן מגן חוק היסוד, אלא אם החוק נועד למטרה ראויה ופוגע בזכויות באופן מידתי, שאינו עולה על   הנדרש ושהולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

שריון סעיפי החוק: שינוי חוק יסוד ייעשה ברוב מוחלט או ברוב מיוחס של חברי הכנסת.

צורה: בכותרת מופיע הצירוף: חוק יסוד, החוק מנוסח במילים כלליות, בחוק לא מצוינת שנת החקיקה.

בישראל נחקקו 13 חוקי יסוד. רוב חוקי היסוד עוסקים בתפקידי רשויות השלטון, מבנה המשטר ויחסי הגומלין בין הרשויות.  (חוק יסוד הכנסת, הממשלה, השפיטה, נשיא המדינה, מבקר המדינה, משק המדינה וחוק יסוד הצבא). חוקי היסוד ירושלים בירת ישראל וחוק יסוד מקרקעי ישראל מבטאים את הרעיון שמדינת ישראל  היא מדינת לאום יהודית בעלת בסיס אתני, בהתאם לתפיסה המופיעה במגילת העצמאות , ושני חוקי היסוד האחרונים שנחקקו : חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עוסקים בזכויות האדם.

ישנה מחלוקת פרשנית האם יש לחוקי היסוד בישראל מעמד חוקתי אף קודם שנעשה הליך לאגדם לכלל חוקה מאוחדת (בעבר סבר בית המשפט שאין להם מעמד חוקתי. בשנת 1995 שינה את פסיקתו והכריז שיש לחוקי היסוד מעמד של חוקה וזהו המצב המשפטי הנוהג בישראל)

חוק יסוד: “כבוד האדם וחירותו” מפרט את זכויות היסוד של האדם בישראל הכוללות את: הזכות לחיים ולשלמות הגוף, זכות הקניין, הזכות לכבוד ולפרטיות, חופש התנועה.

לחוק יש פסקת הגבלה: ניתן לחוקק חוק הסותר את הזכויות שבחוק היסוד רק  בתנאי שהוא “הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה” ופגיעתו בזכות מידתית

שאלת פרשנותו המרחיבה של החוק והשימוש שעושה בו בית המשפט כבסיס לפסילת חקיקה של הכנסת נתונה במחלוקת ציבורית.

חוק יסוד: “חופש העיסוק” החוק מבטיח את חופש העיסוק

החוק כולל פסקת הגבלה: ניתן לחוקק חוק הסותר את הזכות שבחוק היסוד רק  בתנאי שהוא “הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה” ופגיעתו בזכות מידתית

פסקת התגברות: ניתן לכנסת לחוקק לזמן קצוב חוק הסותר חוק זה גם ללא התקיימות תנאי פסקת ההגבלה

שאלת פרשנותו המרחיבה של החוק והשימוש שעושה בו בית המשפט כבסיס לפסילת חקיקה של הכנסת נתונה במחלוקת ציבורית

חוק השבות-חוק השבות שהתקבל ב-1950, מקנה לכל יהודי את הזכות לעלות לארץ ולהשתקע בה,. אל האמירה המרכזית והחגיגית של החוק, הקובעת כי ” כל יהודי זכאי לעלות ארצה” צורפו שתי מגבלות: האחת-מגבלה פרוצדוראלית על פיה “העלייה תהיה על פי אשרת עולה”, כלומר היהודי הרוצה להיכנס לארץ צריך לקבל משר הפנים “אישור כניסה” כעולה, והשנייה –  סעיף המאפשר לשר הפנים למנוע כניסתם של יהודים אם נוכח לדעת כי “המבקש פועל נגד העם היהודי” או “מסכן את בריאת הציבור” או “את בטחון המדינה”.

החוק מאפשר גם לבני/בנות זוגם של יהודים, ילדיהם של יהודים ובני/בנות זוגם, ונכדיהם של יהודים ובני/בנות זוגם לעלות לארץ (אם כי הם לא נרשמים כיהודים)

חוק זה נובע מתפיסת היסוד של מדינת ישראל כמדינת הלאום של כל יהודי העולם ולכן מקובל לראות בו חוק מבחין ולא חוק מפלה.

במדינות רבות בעולם קיימת מדיניות הגירה המבוססת על עקרון שבות של בני הלאום

סוגיית מיהו יהודי-בשנת 1950 לא הוגדר בחוק מיהו יהודי והדבר גרם לבעיות ברישום אנשים במרשם האוכלוסין , לכן ב-1970 , בעקבות שני פסקי דין של בג”ץ (רופאייזן ושליט) הוכנס תיקון לחוק ובו הגדרה של מיהו יהודי לצורך חוק השבות: מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר , והוא אינו בן דת אחרת

החוק אינו מגדיר מהו הגיור המאפשר הגדרה כיהודי לצורך החוק (גיור אורתודוכסי /רפורמי/קונסרבטיבי) והנושא נתון למחלוקת ציבורית רבת שנים

חוק האזרחות -קובע את הדרכים לפיהם ניתן לקבל אזרחות במדינת ישראל. נחקק בשנת 1952, חוק זה נובע מתפיסת היסוד של מדינת ישראל כמדינת הלאום של כל יהודי העולם ולכן מקנה אזרחות אוטומטית לכל מי שעולה לארץ מכוח חוק השבות

בשנת 1980 נעשו בו מספר שינויים. יש 6 דרכים לקבלת אזרחות:

  1. אזרחות מכוח חוק השבות – כל מי שעלה לארץ בזכות חוק השבות מקבל אזרחות ישראלית. (החוק תופס גם לגבי יהודים שעלו לארץ לפני חקיקת החוק).
  2. אזרחות מכוח הישיבה בארץ – לא יהודים שחיו בארץ בתקופת המנדט , והיו נוכחים בזמן עריכת מפקד האוכלוסין בשנת 1952 , ז. א. לא עזבו את הארץ במלחמת העצמאות).
  3. אזרחות מכוח לידה –  – כל מי שנולד בארץ ואביו או אמו אזרחי ישראל , וגם כל מי שנולד בחוץ לארץ ואביו או אמו אזרחי המדינה , יקבל אזרחות ישראלית. מי שאינו חי בארץ יכול להוריש את האזרחות הישראלית רק לדור הראשון (לילדיו בלבד).
  4. אזרחות מכוח לידה וישיבה בארץ – חוק זה מכוון ללא יהודי שנולד בארץ לפני או לאחר קום המדינה, ולא הייתה לו מעולם אזרחות אחרת רשאי לבקש אזרחות ישראלית בתנאי שהבקשה הוגשה בין גילאי 18 עד 21 ובתנאי שהיה תושב המדינה במשך חמש שנים רצופות לפני הגשת הבקשה. (חוק זה מכוון בעיקר לדרוזים שלא נחשבו נתיני המנדט ולכן לא קיבלו אזרחות מכוח הישיבה בארץ.
  5. אזרחות מכוח התאזרחות – מי שלא יכול לקבל אזרחות באחת מ4 הדרכים הקודמות יכול לבקש אזרחות בתנאי שעמד במס’ תנאים כגון: זכאות לשבת ישיבת קבע בארץ, רצון להשתקע , ידיעת עברית וויתור אזרחות קודמת. שר הפנים לא חייב לאשר את הבקשה.
  6. אזרחות מכוח הענקה – שר הפנים רשאי להעניק אזרחות ישראלית לאדם שהמדינה מעוניינת להעניק לו אזרחות. למשל לאנשים שמזדהים עם מדינת ישראל , או שתרמו תרומה מיוחדת למדינה.

ביטול האזרחות –  יכולה להיעשות ע”י המדינה או ע”י האזרח עצמו. המדינה יכולה לבטל את אזרחותו של אדם במקרה שעשה מעשה שיש בו הפרת אמונים למדינה,  במקרה שאדם יצא מישראל שלא כדין והסתנן למדינת אויב או שרכש אזרחות ממדינה המוגדרת כמדינה אויב. כמו כן יכול שר הפנים לבטל אזרחות של אדם אם הוכח שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים.  אזרח רשאי גם לוותר על אזרחותו מרצון.

ב. הרשות המחוקקת

הכנסת היא הרשות המחוקקת במדינת ישראל והיא בית הנבחרים שלה. חברים בה 120 חברים המייצגים את המפלגות שהשתתפו בבחירות והצליחו לעבור את אחוז החסימה. לכן, הכנסת מבטאת את ריבונות האזרחים ואת עיקרון שלטון העם. הרכב הכנסת אמור לייצג את הפלורליזם הקיים במדינת ישראל. חברי הכנסת משתייכים לסיעות הקואליציה והאופוזיציה.

קואליציה- (לרוב) סיעות הקואליציה מהוות יחד רוב של חברי הכנסת בפרלמנט ומהוות את בסיס התמיכה של הממשלה בפרלמנט. מבוססת על הסכמים קואליציוניים בין הסיעות המרכיבות אותה

האופוזיציה– מורכבת מסיעות הפרלמנט שאינן שותפות בממשלה.

מספר החברים באופוזיציה קטן בדרך כלל ממספר חברי הקואליציה וממחצית חברי הפרלמנט (למעט במצבים של ממשלת מעבר)

תפקידי האופוזיציה: לבקר את השלטון/ לפקח על השלטון/ להציג  לו חלופה .בנוסף, ליטול חלק בחקיקה ובוועדות הכנסת.

תפקידי הכנסת:

1.חקיקה- תפקידה העיקרי של הכנסת הוא חקיקת חוקים.

2. ייצוג האזרחים-מייצגת את ריבונות האזרחים ואת העמדות השונות בחברה

3.כינון הממשלה- הכנסת מכוננת את הממשלה ומוסמכת להצביע אי אמון בממשלה.

4.פיקוח וביקורת- הכנסת מהווה מנגנון פיקוח פורמאלי/ מפקח ומבקר את מדיניותה ופעולותיה של הרשות המבצעת (ע”י אופוזיציה, ועדות, אישור תקציב, כלים פרלמנטאריים).

5.אסיפה מכוננת- בהתאם לפסיקת בית המשפט מהווה גם רשות מכוננת לענייני חוקה.

6.מינוי בעלי תפקידים- הכנסת בוחרת/ממנה בכירים כמו – נשיא המדינה ומבקר המדינה.

מוסדות הכנסת ועבודתה

עבודת הכנסת נעשית על ידי הח”כים בעיקר במליאה ובוועדות. “נשיאות הכנסת”( יושב-ראש הכנסת    (ושמונת סגניו ) עוסקת בעיקר בניהול עבודת הכנסת.

מליאת הכנסת-הגוף המרכזי בו נעשית עבודת הכנסת ובו מתקבלות מרבית ההחלטות

חברים בגוף זה כל 120 חברי הכנסת

דיוני המליאה מתקיימים באולם המליאה וההחלטות מתקבלות ברוב קולות של חברי הכנסת הנוכחים בדיון (למעט סוגיות בהן נדרש בחוק רוב מיוחד)

הנושאים העיקריים הנדונים במליאה: הצעה לסדר יום, שאילתה, הצעת חוק או הצעת אי אמון

ועדות הכנסת– חלק עיקרי מעבודת חברי הכנסת הוא השתתפות בדיוני ועדות הכנסת. הייצוג בוועדות נקבע על פי היחס של ייצוג הסיעות בכנסת ולסיעות הקואליציה יש רוב בוועדות.(סיעה-נציגי מפלגה בכנסת. ייתכן ושתי מפלגות יקיימו בכנסת סיעה אחת).

הועדות (חלקן קבועות וחלקן מיוחדות) דנות בתחומים מוגדרים (למשל: כספים, כלכלה, חינוך, עבודה רווחה ובריאות, מעמד האישה)

נושאי הדיונים: דיון על פרטי הצעות חוק וניסוח שלהן, אישור חקיקת משנה, דיון עם אנשי מקצוע וכל עניין אחר אשר נמסר לדיונה ע”י הכנסת

תפקיד: ייעול העבודה הפרלמנטארית (בירור פרטים, היוועצות מומחים, שיתוף ציבור).

הכנסת כרשות מחוקקת- תהליך החקיקה

השלב הטרום- פרלמנטארי: ההבדלים בין “הצעת חוק ממשלתית” ל”הצעת חוק פרטית”

  הצעת חוק פרטית הצעת חוק ממשלתית
היוזם מטעם חבר כנסת מטעם הממשלה(שר)
השלבים עד קריאה ראשונה קריאה טרומית הצעת חוק פרטית של חבר כנסת שעברה את אישור נשיאות הכנסת עולה  להצבעה במליאה אם ההצעה זוכה לרוב היא עוברת לטיפול ועדת הכנסת הרלוונטית הדנה בפרטי הצעת החוק ומעצבת את הנוסח שיעלה בקריאה הבאה או ממליצה לדחותה   הצעות חוק ממשלתיות פטורות מקריאה טרומית. הצעת חוק ממשלתית עוברת דיון והצבעה בישיבה ממשלתית בדבר נוסח החוק המוצע.

השלבים הפרלמנטאריים: ההליך זהה בין “הצעת חוק פרטית” ו”הצעת חוק ממשלתית”

השלב בהליך החקיקה פירוט ההליך
קריאה ראשונה דיון כללי במליאה בו יוזם החוק מסביר את מטרתו ונחיצותו של החוק כולו כשלם ללא דיון בסעיפיו ובאם עבר ברוב- מעבירים את הצעת החוק לוועדת הכנסת הרלוונטית.
שלב הוועדה הוועדה מנסחת את החוק לקריאה שנייה ובוחנת אותו סעיף אחר סעיף. דיון זה חשוב לתהליך הדמוקרטי שכן במהלכו מתאפשר לח”כים ונציגי ציבור להשפיע על ניסוח החוק ותכניו.
קריאה שנייה דיון והצבעה במליאה על כל סעיף וסעיף, כשמצד אחד יו”ר הוועדה שניסחה את החוק מנמק את נוסח הוועדה, ומצד שני, ח”כים החפצים בכך מציגים הסתייגויות ונוסח מתוקן משלהם. החוק עובר לקריאה שלישית רק לאחר שכל סעיף עבר ברוב, גם כזה שחזר לתיקון הוועדה.
קריאה שלישית קריאה שלישית בדרך כלל נערכת מיד לאחר הקריאה השנייה, ובה מצביעים שוב על החוק כשלם.(שלב זה אינו מיותר שכן עקב השינויים שעבר החוק יתכן כי מי שתמך בו, עתה יתנגד)
החתימה על החוק על כל חוק חותמים: נשיא המדינה, ראש הממשלה והשר הממונה על ביצוע החוק.
פרסום החוק ברשומות לאחר החתימה החוק מפורסם ב”רשומות” ורק אז הוא זוכה לתוקף מחייב וזאת כדי לממש את זכות הציבור לדעת ואת עקרונות הוודאות והפומביות שביסוד עקרון שלטון החוק הפורמאלי

הצבעת אי אמון-כלי לפיקוח על הממשלה במשטרים פרלמנטאריים (הממשלה תלויה באמון הפרלמנט)

לפרלמנט יש יכולת להביא לסיום כהונת הממשלה על ידי הצבעת אי אמון

לפי החוק בישראל, הצבעת אי-אמון בממשלה מתקבלת רק כאשר רוב של 61 חברי-כנסת, מביעים תמיכה במועמד חלופי לכהן כראש הממשלה.

חוק התקציב-חוק תקציב המדינה קובע את תקציב המדינה לשנה אחת (ובמקרים חריגים לשנתיים)

כלי לפיקוח וביקורת של הכנסת על הממשלה, ועל סדר קדימויות שלה בכל תחומי החיים של מדינת ישראל

אי אישור הצעת חוק התקציב כמוהו כהצבעת אי אמון בממשלה

אסור לקבוע בתקציב הקצבות לגופים שמחוץ לממשלה, אלא יש לקבוע הקצאה לסוג פעילות, והתמיכה מחולקת לפי אמות-המידה כלליות ושוויוניות

ג. הרשות המבצעת

על פיחוק יסוד הממשלה – הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה והיא אחראית על קביעת מדיניות ויישומה בכל תחומי החיים במדינה

בתחום החקיקה הממשלה יוזמת הצעות חוק ממשלתיות, עוסקת בחקיקת משנה של צווים ותקנות, קובעת תקנות לשעת חירום

לממשלה “סמכות שיורית” לפעול בכל תחום, אלא אם החוק מונע זאת ממנה או מטיל את הסמכות על גורם אחר. הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת.

הממשלה מורכבת מראש הממשלה משרים . לראש הממשלה יש אחריות כללית על פעולות הממשלה  והשרים מופקדים על תחומים שונים כגון : חינוך, ביטחון, אוצר וכו’, ובמסגרת אחריותם הם אחראים על משרדי הממשלה השונים, המהווים את הדרג המנהלי (פקידותי)שתפקידם ביצוע ויישום המדיניות.

תפקידי הממשלה:

1.קביעת מדיניות וביצועה- קבלת החלטות והתווית קווי פעולה בתחומים שונים הנמצאים באחריות משרדי הממשלה

2.סמכות שיורית של הממשלה סמכות זו מעוגנת בסעיף 32 לחוק יסוד: הממשלה שקובע כי: הממשלה רשאית לעשות כל פעולה שאינה בסמכותה המוגדרת בחוק של רשות אחרת. יודגש כי הפעולות שהממשלה מבצעת מכוח סמכות זו אינן זקוקות לאישור הכנסת. אין לפגוע בזכויות אדם מכוח סמכות שיורית, ולעניין זה נחוצה לכן הסמכה מפורשת בחוק.

מכוח סמכות זאת מוסמכת הממשלה לפעול בתחומי חוץ, ביטחון ופנים כגון: לחתום על הסכמים בינלאומיים כולל הסכמי סחר או שלום, להחזיר או לספח שטחים, לשלוח משלחות סיוע לחו”ל לטפל בנושאים כלכליים- חברתיים שונים, להקצות כספי תמיכה מחוץ לחוק התקציב ועוד. בכל הפעולות הללו הממשלה אינה זקוקה לאישור הכנסת.

3.חקיקת משנה– חקיקה שנקבעת על ידי הרשות המבצעת-הממשלה השרים / רשות מקומית (באמצעות: צווים, תקנות, חוקי עזר עירוניים)

זו חקיקה שנועדה לאפשר  את אופן ביצוע החוק שנקבע במסגרת החקיקה הראשית.

 על חקיקת משנה מוטלת הגבלה: יש להבטיח שהיא לא תעמוד בסתירה לחקיקה הראשית שהתקבלה על ידי  הכנסת.

חקיקת משנה נתונה לפיקוח של ועדות הכנסת.

ראש הממשלה והשרים השונים ממונים על ביצועו של חוק שנחקק בכנסת במסגרת חקיקה ראשית. כדי שיהיה אפשר לבצע את החוק, השרים מוסמכים להתקין תקנות המפרטות את אופן ביצוע החוק.

4.תקנות לשעת חירום-הממשלה מוסמכת להתקין תקנות לשעת חירום לטובת הגנת המדינה, ביטחון הציבור וקיום אספקה של שירותים חיוניים
ייחודן בכך שאף שהן חקיקת משנה, הן יכולות לגבור על הוראות חוק (למעט חוקים חסינים כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד:: הכנסת)
לפי החוק בישראל ניתן להתקינן רק כאשר מוכרז מצב חירום במדינה (ע”י הכנסת). בפועל, מאז הקמת המדינה מוכרז בה על ידי הכנסת מצב חירום (ההכרזה מחודשת אחת לשנה).

תהליך כינון (הרכבת) הממשלה – לאחר הבחירות נפגש הנשיא עם נציגי הסיעות  שנבחרו לכנסת. בהתייעצות זו כל סיעה ממליצה על המועמד המועדף עליה להרכבת הממשלה. בסיום ההתייעצות מטיל הנשיא על חבר הכנסת שיש לו את הסיכוי הגדול ביותר להרכיב ממשלה. לאחר הרכבת הממשלה היא מוצגת בפני הכנסת ומבקשת את אישורה ואמונה. על פי שיטה זו, הממשלה וראש הממשלה שואבים את כוחם מהכנסת והכנסת מהווה את מקור הסמכות. אם המועמד לא הצליח להרכיב ממשלה או שהכנסת לא הביאה אמון בה, יתחיל התהליך מראשיתו והנשיא יטיל על מועמד אחר להרכיב ממשלה. אם גם הוא לא הצליח עדיין יש באפשרות הכנסת להציע מועמד מוסכם. אם גם הוא לא הצליח יערכו בחירות חדשות.

אחריות ממשלתית משותפתבחוק יסוד הממשלה נאמר כי הממשלה כולה אחראית בפני הכנסת “אחריות משותפת” . מכאן-הפלת הממשלה כולה ע”י הכנסת בהצבעת אי אמון.

המטרה היא להדגיש את עליונות הכנסת על הממשלה בהתאם לעקרון הפרדת הרשויות. המשמעות היא שהממשלה כגוף אחד-ראש הממשלה והשרים, נושאת באחריות משותפת לכלל פעולות ומחדלי הממשלה, כמו כן הממשלה כולה אחראית לפעולות כל שר ומצד שני כל שר אחראי למדיניות הכוללת של הממשלה. מרגע קבלת החלטה באמצעות הצבעה בישיבת הממשלה חייבים כלל השרים לפעול בהתאם להחלטה. שר אינו רשאי למתוח ביקורת פומבית כנגד ההחלטה כמו כן שר המכהן גם כחבר כנסת אינו יכול להצביע במליאת הכנסת כנגד ההחלטה .במידה ויעשה כך רשאי רה”מ לפטרו.

אחריות מיניסטריאליתשר אחראי על כל הנעשה בתחומי משרדו. לכן בכל פעם שהשר מוזמן לכנסת לברור עניין מסוים כדי לענות על שאלות הנוגעות לענייני משרדו, הוא חייב להופיע בפני הכנסת בעצמו , ולא לשלוח אחד מפקידיו. האחריות המיניסטריאלית כוללת שני היבטים: אחריות על כל פעולה מוצלחת או מחדל שהתרחש עקב פעולותיו של השר עצמו, ואחריות על כל פעולה מוצלחת או מחדל שהתרחש עקב פעולות השר או אחד מפקידי משרדו , אפילו אם הם נעשו ללא ידיעתו או בניגוד מפורש להוראותיו ולמדיניות  של השר. השר אחראי בפני ראש הממשלה והוא יכול גם להעבירו מתפקידו.

ממשלה קואליציונית – ממשלה המורכבת מצירוף של כמה מפלגות כדי לזכות בתמיכת רוב חברי הכנסת. מכיוון שהממשלה צריכה לזכות באמון הכנסת עליה לדאוג לכך שיהיו לפחות 61 חברי כנסת התומכים בה, עד כה לא הצליחה אף מפלגה לזכות ב61 מנדטים לכן יש צורך בצירופן של מספר סיעות כדי להרכיב ממשלה.

הסכם קואליציוני – נחתם בין הסיעות השונות המרכיבות את הממשלה . ההסכם כולל את קווי היסוד של הממשלה, כלומר עקרונות האידיאולוגיים  על פיהן תפעל הממשלה בעיני כלכלה, חוץ ביטחון, רווחה ועוד. ואת חלוקת התפקידים בין הסיעות השונות השותפות בקואליציה (משרות שרים, סגני שרים ,מנכ”לים ועוד). ההסכמים הקואליציוניים חייבים להיות גלויים משתי סיבות: זכות הציבור לדעת וזכותו של חבר הכנסת לדעת מה הן ההתחייבויות שחברות הקואליציה נטלו על עצמן.  ההסכמים הקואליציוניים מחייבים מבחינה ציבורית , אך בית המשפט לא יכול לכפות את ביצועם. לכן סיעה שהצטרפה לקואליציה יכולה לאיים בפרישה ואף לפרוש מהקואליציה אם הופר ההסכם. פרישתה של סיעה מהקואליציה עלולה לגרום לפירוק הממשלה.

ממשלת קואליציה  רחבה – ממשלה  הנתמכת על ידי רוב גדול יחסית בכנסת, מקובל לדבר על יותר מ68-70 חברי כנסת. ממשלה כזו נתמכת על ידי מגוון של סיעות שונות, ומייצגת קבוצות רבות בעם. ממשלה כזו מבטיחה יציבות שלטונית. אך מצד שני מכיוון שהיא מנסה לגשר על ההבדלים בין הקבוצות היא נמנעת לפעמים מלקבל הכרעות גורליות.

ממשלת קואליציה צרה – ממשלה הנתמכת על ידי רוב דחוק של קצת יותר  מ 60 חברי כנסת.  ממשלה כזו נחשבת לחסרת יציבות עקב הסיכוי שאחת הסיעות תפרוש ותיצור משבר המוביל לנפילת הממשלה. מצד שני יש הטוענים שדווקא ממשלה כזו יכולה להגיע להסכמות ולבצע פעולות חשובות. (יש פחות חילוקי דעות)

ממשלת מיעוט – ממשלה הנתמכת על ידי פחות מ60 חברי כנסת. זו ממשלה שמתקשה מאוד לפעול והיא חשופה מאוד להצעות אי אימון. מצב כזה יכול להיווצר כאשר סיעה אחת פורשת מקואליציה צרה , אך יש מס’ חברי כנסת מסיעות האופוזיציה שמסיבות שונות נמנעים מלהצביע  אי אימון בממשלה.

ממשלת אחדות לאומית” הוא כינוי לממשלה המתבססת על קואליציה רחבה המורכבת בד”כ מנציגי שתי המפלגות הגדולות.

הסיבות להקמת ממשלת אחדות לאומית בד”כ היו: 1. מצב חירום, כגון מלחמה או משבר כלכלי, שלא אפשר ניהול רגיל של יחסי ממשלה-אופוזיציה בכנסת. 2. מצב של תיקו בין גושי המפלגות העיקריים בכנסת, כך ששום גוש לא הצליח לגבש קואליציה בעלת רוב. במצב כזה אפשר להקדים את הבחירות לכנסת או להרכיב ממשלת אחדות. כיוון שמערכות בחירות תכופות עלולות לערער את יציבות המשטר, שיתפו שני הגושים פעולה עד למועד הרגיל של הבחירות. (ממשלת פרס-שמיר 1984-1988 וממשלת שמיר 1988-1992).

ועדות שרים-הממשלה מסמיכה ועדות שרים קבועות או זמניות לדון בנושאים מסוימים ולקבל החלטות כדי לייעל את פעילותה

אם שר לא הגיש ערר למליאת הממשלה תוך פרק זמן מסוים ייראו את החלטת הועדה כהחלטת הממשלה כולה

בין ועדות השרים הקבועות (יש לזכור שתיים): ועדת השרים לענייני בטחון (הקבינט), ועדת השרים לענייני כלכלה, ועדת השרים לענייני חקיקה, ועדת השרים לענייני התיישבות, ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.

ד. הרשות השופטת

הרשות השופטת מערכת בתי משפט (שלום, מחוזי, עליון) המכריעה בסכסוכים בין האזרחים לבין עצמן ובינם לבין רשויות השלטון

בודקת האם פעולותיהם של האזרחים ושל הרשויות נעשות בהתאם לחוק (היא המוסמכת לפרש את החוק)

מפקחת על חוקיות הפעולות של הרשות המבצעת

בהתאם לפסיקת בית המשפט בסמכותו לפקח על הרשות המחוקקת על ידי ביקורת שיפוטית בהתאם לחוקי היסוד. נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית.

אי התלות של הרשות השופטת– הרשות השופטת עצמאית בהחלטותיה השיפוטיות במטרה להבטיח מימוש הזכות להליך הוגן, עקרון שלטון החוק ושמירה על אמון הציבור במערכת המשפט

עקרון זה מובטח באמצעות מספר כללים (חובה לזכור שתי דוגמאות): *מרות החוק – השופטים כפופים אך ורק לחוק ופוסקים לפיו, *תנאי העסקת השופטים – שכר השופטים גבוה ונקבע ע”י ועדת הכספים של הכנסת, משך כהונת שופט הוא עד גיל פרישה (70), אסור לשופט לשמש בכל תפקיד פוליטי, הדחת שופט נעשית בגין עבירות חמורות ולא בגין תוכן פסקי הדין שלו, *חסינות השופטים – חסינות מפני אחריות אזרחית בגין הכרעות שיפוטיות ומפני חקירה פלילית (ללא אישור היועמ”ש)

משפט פלילי-עוסק בעברות על החוק הפוגעות בשלום הציבור בסדר החברתי או בביטחון המדינה (שהמחוקק בחר להטיל עונש על העוברים עליהן)

המשפט מברר האם מגיע עונש וקובע מהו לפי הנסיבות

המדינה היא התובעת והנאשם הוא אדם או תאגיד

הענישה במשפט הפלילי יכולה להיות מאסר (או עונש מוות במקרים נדירים) או קנס. 

משפט אזרחי עוסק בסכסוכים שבין אדם לחברו

המשפט מכריע בסכסוך בין הצדדים על פי החוק והראיות

התובע הוא אדם או תאגיד (לרבות המדינה או רשות מקומית) והנתבע הוא אדם או תאגיד

במשפט אזרחי אין ענישה ובסופו מתקבלת החלטה על חיוב כספי של המפסיד או הוראה אחרת לביצוע..

ערכאות בתי המשפט -ערכאה פירושה רמה. מערכת בתי המשפט מאורגנת ע”פ  שלוש ערכאות.

הערכאה הנמוכה ביותר היא :בית משפט השלום, בו נערכים משפטים פליליים שהעונש המקסימאלי שניתן לקבל הוא עד שבע שנות מאסר ובמשפט אזרחי עד סכום כסף שנקבע בחוק. בתי משפט כאלה נמצאים כמעט בכל עיר בישראל ושופט בהם שופט אחד.

הערכאה הבאה היא בית המשפט המחוזי. יש שישה , הנמצאים בערים ירושלים, תל אביב, באר שבע, חיפה, לוד ונצרת. כערכאה ראשונה הוא דן במקרים קשים של עבירות פליליות שהעונש עליהן מעל שבע שנות מאסר ובתחום האזרחי בתביעות כספיות מעל סכום שנקבע בחוק. כערכאה שנייה, בית משפט מחוזי משמש גם כבית משפט לערעורים על פסקי דין של בית המשפט השלום.

בית משפט מחוזי משמש כבית משפט לתפקידים מיוחדים –בעניינים מנהליים, משמורת על שוהים שלא כדין, ענייני פשיטת רגל, פירוק תאגידים, ערעורי מיסים, עתירות אסירים(בת”א),ענייני מים, פנקס בוחרים לכנסת, ערעור על תוצאות הבחירות(ירושלים).

הערכאה הגבוהה ביותר היא בית המשפט העליון ,הנמצא בירושלים, המשמש כבית משפט לערעורים על פסיקות בית המשפט המחוזי והשלום. הכרעתו של בית משפט זה היא סופית ואין מערערים עליה, פרט למקרים מיוחדים. בנוסף לתפקידו כבית משפט       לערעורים פליליים ואזרחיים, הוא משמש גם כבית דין גבוה לצדק ודן  בעתירות שהוגשו אליו כבג”ץ. בית המשפט העליון יושב בהרכבים של שלושה שופטים עד 11 בהתאם לנושא הדיון.

בג”צ, בית המשפט הגבוה לצדק-בית משפט גבוה לצדק (אחד מתפקידיו של בית המשפט העליון)

מאפשר לכל אדם/ארגון לעתור בקשר להחלטות של רשויות המדינה או גופים ציבוריים אשר לדעתו גורמות לו עוול או פוגעות בזכויותיו.

משמש ערכאה ראשונה ואחרונה בסוגיות בהן הוא מטפל

פועל באמצעות צווים שמבטלים החלטות או פעולות של רשויות המדינה (יש לזכור דוגמא אחת):

צו על תנאי – צו של בג”צ המורה לרשות המשיבה בעתירה להופיע בפני בג”צ ולהציג את עמדתה לגבי העתירה,  צו ביניים – צו של בג”ץ למשיבה בעתירה להקפיא את המצב הקיים עד לסיום הדיון בעתירה (ניתן במקרים בהם מדובר בצעדים בלתי הפיכים של הרשויות),  צו החלטי- צו הניתן בסיום הדיון בעתירה ומשמעו קבלת העתירה על ידי בג”צ, ביטול החלטת הרשות והנחייה כיצד לפעול

זהו תפקידו השני של בית המשפט העליון. ככזה הוא מעניק סעד לאזרח החש שזכויותיו נפגעו בידי רשויות השלטון , ולכן בג”ץ הוא אחד המוסדות החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית. אם המחלוקת היא בנושא שבו יש חוק מפורש, יפנה האזרח אל בית המשפט בתביעה נגד המדינה, אבל כאשר אין העניין בסמכותו של בית משפט רגיל יפנה האזרח לבג”ץ. הפנייה לבג”ץ נקראת עתירה. בית המשפט יטפל בעתירה אם הוא סבור שהרשות השלטונית פעלה שלא על פי חוק, חרגה מסמכותה, פעלה שלא על פי הצדק, נהגה בשרירות, החליטה באופן לא סביר, הפלתה לרעה או לטובה, פעלה שלא מתוך תום לב או הביאה בחשבון שיקולים זרים. בג”ץ פוסק את פסיקתו באמצעות צווים . הפונה, המכונה “עותר” פונה בכתב לבג”ץ כנגד הרשות המכוּנה “משיבה” ושופט עליון תורן מקבל את העתירה. אם לדעתו אינה מוצדקת, אסור לו לדחותה, ועליו להעבירה להרכב של שלושה שופטים ורק הם רשאים לדחותה. אם התקבלה העתירה, השופט מוציא “צו על תנאי” שמשמעו הקפאת פעולת הרשות, כדי לתת לה שהות להשיב תוך 30 יום עד מועד הדיון בו שומע בג”ץ את שני הצדדים. במידה ובג”ץ החליט לקבל את העתירה, הצו על תנאי הופך ל“צו החלטי”, כלומר לסופי. יודגש כי צו “על תנאי” או החלטי” הנם שני שלבים בעתירה ולא שני סוגים של צווים..

תפקידי בג”ץ:

א. להגן על מימוש זכויות האדם והאזרח וזכויות הקבוצה. לחייב את רשויות המדינה לפעול

למימוש זכויות אלו, גם אם אינן מעוגנות בחוק.

ב. נתינת סעד למען הצדק למי שפונה אליו: לאדם פרטי, למיעוט או למוסד. כאשר בג”ץ מחליט

שהם הופלו לרעה, או שהרשות נהגה בהם בשרירותיות.

ג. ביקורת שיפוטית על פעולות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת על מנת להגן על ערכיה

של המדינה כמדינה היהודית ודמוקרטית.

ביקורת שיפוטית– ביקורת של מערכת המשפט (בדרך כלל על ידי בג”ץ) על הרשות המחוקקת

מתבטאת בישראל מאז המהפכה החוקתית בפסילת חוקים הסותרים חוקי יסוד. זהו אחד התפקידים של הרשות השופטת-כל ביקורת של הרשות השופטת לגבי חוקיות פעולות השלטון של הכנסת ושל הממשלה.

סמכות בית המשפט לביקורת שיפוטית והיקפה הראוי שנויים במחלוקת ציבורית.

אקטיביזם שיפוטי– מדיניות מרחיבה של בית המשפט בהתערבותו בפעולות הרשות המבצעת והמחוקקת

באה לידי ביטוי בבחינת סבירות שיקול הדעת של הממשלה במינויים ובהחלטות שונות ובמהפכה החוקתית.

דבר זה בא לידי ביטוי למשל בהגדרת תחומים רבים כשפיטים בניגוד למקובל בעבר, בפרשנות מרחיבה של החוק לאור דיון בתכלית החוק, ב”מהפכה החוקתית” המאפשרת לבית המשפט לבטל חוק שעומד בסתירה לחוק יסוד, ובהרחבת “זכות העמידה” בבג”צ גם כאשר לעותר אין נגיעה אישית לנושא העתירה.

נתונה בויכוח ציבורי-ערכי במדינת ישראל.

המהפכה החוקתית והויכוח לגביה– ב-1992 נחקקו שני חוקי היסוד הקשורים לזכויות אדם: כבוד האדם וחירותו, חופש העיסוק

בפס”ד בנק המזרחי (1995) קבע בית המשפט שהסמכות לקבוע האם חוק מסוים פוגע בזכויות אדם ולפיכך בטל עוברת לידיו, שכן הוא מחשיב את אותם חוקי היסוד כחוקה

לאור זאת נפסלו מאז כ – 15 חוקים שנחקקו בכנסת

סמכות זו של בית המשפט וההיקף הראוי של הפעלתה מצויים בויכוח ציבורי.

אשכול 2-תקשורת ופוליטיקה בישראל

תקשורת היא תהליך חברתי של חילופי מידע בין בני אדם, תוך כדי שימוש במערכות סמלים וסימנים מוסכמים. תקשורת המונים מעבירה מסרים ומידע באמצעים טכנולוגיים על מנת להגיע לקהל רחב ואנונימי של אנשים בזמן קצר מאד ובאופן פומבי. ערוצי התקשורת העיקריים הם: עיתונות, רדיו, טלוויזיה, רשת האינטרנט.

מקורות המידע של התקשורת

התקשורת שואבת את המידע שהיא מפרסמת משלושה מקורות עיקריים

-הציבור: אזרחים המוסרים מידע על אירועים, תכניות ומחדלים(כשלים) בגופי הממסד והשלטון.

-אירועים: סיקור עצרות, הפגנות, שביתות טכסים ואירועים מיוחדים.

-המערכת השלטונית: אחד ממקורות המידע של התקשורת היא המערכת השלטונית. השלטון מוסר לתקשורת מידע על עמדות השלטון ומדיניותו בתחומים השונים. מסירת המידע נעשית בשתי דרכים:

הדרך הרשמית- מנגנונים: מנגנוני דוברות ויחסי ציבור  נותנים שירותים לעיתונות ומספקים לעיתונות וליתר אמצעי התקשורת חומרים כתובים ,מארגנים מסיבות עיתונאים וראיונות עם אישים במערכת השלטונית.

הדרך הלא-רשמית -הדלפות: הממסד הפוליטי עושה שימוש בהדלפות מטעמים שונים, הן מטעמים של טובת הציבור והן מטעמים אינטרסנטים פוליטיים על מנת לקדם אינטרסים פוליטיים של המדליף

*מגוון מקורות המידע השונים מהם שואבת התקשורת את המידע שברשותה תורמים להיותה תקשורת חופשית ובלתי תלויה בשלטון.

תפקידי אמצעי התקשורת במדינה דמוקרטית

התקשורת במדינה דמוקרטית היא גוף עצמאי אך יחד עם זאת ישנה רגולציה על כלי התקשורת, חלים עליהם כללי אתיקה. לתקשורת מספר תפקידים מרכזיים במדינה דמוקרטית, ביניהם:

  • דיווח עובדתי – סיקור של אירועים והתרחשויות והפצת מידע חיוני ובעל ערך לאזרחי המדינה בתחומים שונים.
  • במה – כלי התקשורת השונים מאפשרים הצגת דעות מגוונות בתחומי חיים שונים, בין השאר במסגרת כתיבת טורים אישיים (פובליציסטיקה), “מכתבים למערכת” של קוראים, ראיונות, בלוגים ואף תגוביות (טוקבקים) באתרי חדשות שונים.
  • פרשנות – התקשורת אינה מסתפקת לרוב בדיווח עובדתי אלא מספקת גם הסברים סביב המידע הנמסר, תחזיות עתידיות והערכות אודות משמעותם של האירועים.
  • תיווך בין השלטון לאזרחים – התקשורת מאפשרת לשלטון להציג את מדיניותו ולשכנע את הציבור בנכונותה של מדיניות זו. מן העבר השני התקשורת מעניקה במה לאזרחים, לקבוצות אינטרס ולגורמים באופוזיציה לבטא ביקורת על השלטון, להציג חלופות למדיניות השלטון, ולנסות להשיג תמיכה במדיניות זו.הפוליטיקאים עושים שימוש בתקשורת הן כמקור מידע חיוני (לנעשה הן בארץ והן בעולם) והן ככלי עזר להעברת מסריהם ולחשיפה ציבורית. באמצעות מעקב אחר דיווחי התקשורת הם למדים מה הציבור חושב וכן לומדים על מהלכיהם של יריביהם.
  • פיקוח וביקורת על השלטון – תקשורת ההמונים נחשבת לאחד ממנגנוני הפיקוח והביקורת הבלתי-פורמאליים  החזקים והמשמעותיים. במסגרת זו, התקשורת מבצעת עבודת תחקיר אשר מביאה לחשיפת מידע אודות התנהלות השלטון וגופים שונים או מדגישה נושאים שהציבור אינו חשוף להם, ובכך מאפשרת לאזרחים לקבל מידע אודות פעילות השלטון ולפקח על מהלכיו. בנוסף, התקשורת מהווה במה בה ניתן למתוח ביקורת על התנהלותם של נבחרי ציבור ושל גופים ציבוריים.
  • תעמולת בחירות – בתקופת בחירות משמשת התקשורת אמצעי למפלגות המתמודדות להעביר לציבור מסרים ורעיונות. בתקופת הבחירות הפוליטיקאים משתמשים במגוון אמצעי התקשורת לצורכי תעמולה

בפרסומים בעיתונות הכתובה המפלגות והמועמדים השונים מציגים את האידיאולוגיה שלהם, את פועלם בעבר ואת הבטחותיהם לעתיד. מטרת השימוש באמצעי זה היא לפרט ככל האפשר את מצעם של המפלגות והמועמדים ולהציג ביקורת על היריבים. התעמולה מוסדרת בחוק הבחירות (דרכי תעמולה) תשי”ט 1959.

בעיתונות המשודרת במיוחד הטלוויזיה, נעשה שימוש בסיסמאות ג’ינגלים ואמצעים אחרים, כאשר לעיתים התכנים מועברים ברדידות תוך כדי פנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

מערכת הבחירות הופכת למקצועית ובשנים האחרונות גדלה ההשפעה של יועצי תדמית, יועצי תקשורת, פרסומאים ואנשי מקצוע אחרים על הפוליטיקאים. פעמים רבות ההכרעה של ציבור האזרחים במי לתמוך ואת מי לבחור נקבעת על פי התדמית של הפוליטיקאים כפי שזו מועברת באמצעות התקשורת.

כוחם ועוצמתם של אמצעי התקשורת

אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים שונים ומשמעותיים והם נחשבים לבעלי כוח רב מאוד במדינה דמוקרטית, וזאת ממספר סיבות:

התקשורת קובעת סדר היום הציבורי – אמצעי התקשורת קובעים את הנושאים השונים שיגיעו לידיעת הציבור וכן את סוג המידע ואופיו, ולכן יש להם השפעה רבה על הסוגיות שיעסיקו את האזרחים.

התקשורת מבנה מציאות ומעצבת דעת קהל –התקשורת עוסקת בדיווח ושיקוף  המציאות ובפרשנות של אירועים שונים. עורכי עיתונים, כתבים ופרשנים בוחרים את הדרך שבה יסקרו אירועים שונים. הבחירות הן רבות ומגוונות: מה להבליט ומה להצניע, מה היקף הסיפור, מהי כותרת ראשית ומהי כותרת המשנה, מה יפתח את מהדורת החדשות ומה יופיע בתחתית הדף הראשי או בעמוד האחרון וכו’. כך במידה רבה משפיעה התקשורת על תפיסת המציאות שלנו כצרכני התקשורת ועל עמדותיהם של מקבלי ההחלטות. בתקופת בחירות התקשורת קובעת, במידה מסוימת, מה יהיו הנושאים במערכות הבחירות (סדר יום חברתי או בטחוני, למשל) ועשויה בכך להשפיע על תוצאות הבחירות.

מכאן שלאמצעי התקשורת השפעה רבה מאוד על האזרחים ועל השלטון, והם נחשבים לבעלי עוצמה רבה במדינה דמוקרטית.

תפקיד התקשורת בבחירות

1.תפקידה העיקרי של התקשורת בבחירות הוא הצגת והסברת העמדות השונות של המועמדים והמפלגות השונות. החוק קובע כי אמצעי התקשורת מחויבים להציג תעמולת בחירות בצורת תשדירים בהן מבקשת כל מפלגה לנסות ולשכנע את המועמדים לתמוך בעמדתה. לכל מפלגה יש זמן שידור לתשדירים בהתאם לגודלה.

2.בתקופת הבחירות יש חשיבות מיוחדת לחשיפות התקשורת בנוגע למועמדים, לביקורת עליהם ובחקירתם בנוגע לעמדותיהם ופעולותיהם.

על מנת לצרוך את אמצעי התקשורת באופן מודע ומושכל, יש להיות מודעים לכך שכל אמצעי תקשורת מונעת על ידי אינטרסים ואידיאולוגיות שונים, נתון למגבלות שונות ופועל בדרכים מגוונות. חשוב לזכור שהתקשורת מציגה לעיתים תמונה שאינה משקפת בצורה מהימנה את המציאות בשל רצונה להשפיע על עיצוב דעת הקהל, ופעמים רבות היא קובעת את סדר היום הציבורי על ידי העלאת נושאים שיש לה אינטרס בקידומם. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בבחירות הנושאים אלא גם באופן הצגתם – הן בתוכן והן במעטפת התקשורתית (צילום, בחירת מרואיינים, עיצוב גרפי וכו’).

חשיבות התקשורת למימוש חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת

המדינה הדמוקרטית מחויבת לקים את הזכות לחופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת, אמצעי התקשורת מאפשרים קיומן של זכויות אלה.

המשמעות של חופש הביטוי היא שלכל אדם יש הזכות להחזיק בדעות עצמאיות משלו ולבטא את עצמו מבלי שיגבילו אותו, וכן זכותו לקבל מידע מאמצעי התקשורת ולמסור להם מידע.

הזכות לחופש הביטוי מעוגנת בהכרזה של האו”ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם 1948, כפי שמצוטט בסעיף י”ט של הכרזה זו.

“כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות”

חופש הביטוי מהווה בשיטת המשפט הישראלית “זכות עילאית” ,בעלת מעמד גבוה. שמהווה תנאי מוקדם למימוש החירויות האחרות.(בג”צ “קול העם” בשנות ה-50).

חופש הביטוי מאפשר את גילוי וחשיפת האמת- עצם קיומו של חופש ביטוי הכרוך גם בדיון חופשי ובהחלפת רעיונות ודעות המקיימים “שוק חופשי של דעות ורעיונות” מאפשרים את גילוי האמת מתוך ועל בסיס אותו דיון חופשי. לפי דברי השופט ברק.

 חופש הביטוי מאפשר את קיומו של התהליך הדמוקרטי במדינה- בשני היבטים

-חופש הביטוי חשוב מפני שהוא מאפשר לקבוצות ופרטים לנסות לשכנע אחרים בצדקת דרכם. כל האזרחים , אלה המשתייכים לרוב, ואלה המשתייכים למיעוט יוכלו להשתתף בתהליך הדמוקרטי ולממש את עקרון שלטון העם במערכת הבחירות

-חופש הביטוי מאפשר זרימה חופשית של מידע בחברה, אודות הנבחרים, תפקודם ומעשיהם באופן המאפשר הפעלת פיקוח וביקורת של האזרחים על נבחריהם ואפשרות להחליף את הנבחרים ביום הבחירות  

זכות הציבור לדעת משלימה את הזכות לחופש הביטוי ואת הזכות לחופש המחשבה והדעה. משמעותה של זכות הציבור לדעת היא, זכותו של כל אזרח לדרוש ולקבל מידע אודות המתרחש בשלטון, בחברה ובמדינה. באמצעות מידע זה יכול כל אזרח לגבש לעצמו באופן עצמאי ותבוני דעות ועמדות בתחום הפוליטי ובתחומים נוספים של החיים הציבוריים והאישיים.

כלי התקשורת מממשים את זכות הציבור לדעת:

1.על ידי פרסום וחשיפת מידע אודות המתחרש בצמרת השלטון ובחברה.

2.על ידי הצגת מגוון דעות ואלטרנטיבות בנושאים שונים לציבור הרחב.

     3.מידע זה מהווה כלי חשוב לגיבוש עמדותיו של הציבור בנושאים שונים.

חופש המידע הוא זכות ספציפית (הכלולה במסגרת זכות הציבור לדעת),ועניינה בזכותו של האזרח לקבל מידע המצוי בידי רשויות המדינה.  הזכות של אדם לדרוש ולקבל מידע  על רשויות השלטון ועל נבחרי העם כדי שיוכל לבקר ולפקח על השלטון. מידע זה חיוני להבנת התפקוד של הרשויות ושל נבחרי הציבור (אין הכוונה לזכות למציצנות). חופש המידע חיוני לקבלת החלטות שקולות, מתוך הכרת המציאות, הכרת עמדות ודעות שונות. זה כולל גם הזכות של הפרט לדרוש מידע אישי מהרשויות (כגון תיק רפואי). על רשויות השלטון חלה חובה לפרסם את המידע לגבי פעולותיהם הציבוריות.

ההבדלים בין חופש המידע לבין הזכות הכללית (“זכות הציבור לדעת”) הם בכמה מישורים:  מבחינת הנושאים – בחופש המידע מדובר רק בנושאים שרשויות המדינה אחראיות להם ורק במידע המצוי בידי הרשויות ;  מבחינת קבלת המידע – במימוש חופש המידע יש חובה המוטלת על הרשויות (ולא על גופים פרטיים) לספק לאזרחים את המידע ; מבחינת המטרות – חופש המידע מבטיח את יכולתו של אזרח לקבל החלטות פוליטיות ואחרות, וכן זכותו להביע ביקורת על הרשויות לאור המידע שימסרו.  

החוק  בישראל העוסק בחובה זו של הרשויות נקרא “חוק חופש המידע, תשנ”ח-1998”, ואכן, סעיף 1 לחוק זה קובע: “לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה”. 

מטרת החוק היא לעגן את הזכות לחופש המידע ולקבוע  איזון   בין חופש המידע לבין הצורך בשמירה על סודיות המידע לשם הגנה על ערכים ואינטרסים אחרים.

גישות שונות לתפקידה של התקשורת
תקשורת מדווחת- גישה לפיה תפקיד העיתונאי הוא לסקר את האירועים וליידע את הציבור אודות הנעשה  באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן וללא הבעת  דעה- בלתי אפשרי להשגה באופן מלא
תקשורת מעורבת– גישה לפיה תפקיד העיתונאי הוא לנסות ולהשפיע על הנעשה במדינה בהתאם להשקפת עולמו באמצעות דיווח על המאורעות באופן המשקף את עמדותיו ונטיותיו וגיוס תמיכה להודעה.

תקשורת מגויסת– תקשורת המבטאת את עמדת השלטון, מביעה תמיכה במדיניותו ובפעולותיו, נמנעת מהעברת ביקורת, מפרסום תחקירים ומהפניית שאלות נוקבות.

בעלות על אמצעי התקשורת

בעלות פרטית על אמצעי התקשורת– בעלי הון המחזיקים אמצעי התקשורת על מנת להשיג רווח כספי ועל מנת להפיץ את עמדותיהם ותפיסותיהם. הבעלים יכול להשפיע על התוכן המשודר אולם השפעה זו אינה מוחלטת.

יתרונות – פחות תלות ברשויות השלטון ובפוליטיקה. תקשורת עשירה ומושכת.

חסרונות – תלות בבעלי הון ואינטרסים. האינטרס – רייטינג ולכן לעיתים רדודה.

בעלות ציבורית על אמצעי התקשורת– כלי תקשורת הנמצאים בבעלות המדינה (תאגיד השידור כאן 11, רדיו כאן גלי צה”ל), בישראל קובע החוק הפרדה ברורה בין הדרג הפוליטי לכתבים בתחנה (ישנה השפעה של פוליטיקאים אך מנסים לצמצם אותה).

יתרונות – אין תלות באינטרסים כלכליים. אין מרדף אחר רייטינג ויש אפשרות לתכנים עמוקים יותר.

חסרונות – קיימת תלות מסוימת ברשויות השלטון. תקשורת צנועה ומושכת פחות.

עצמאות ואי תלות של אמצעי התקשורת בחקיקה

אמצעים המגבילים את התקשורת:

הצנזורה הצבאית– יחידה השייכת לאגף המודיעין בצה”ל ותפקידה לפקח ולאסור על פרסומן והפצתן של ידיעות ביטחוניות.(צנזורה פורמאלית). הצנזורה הצבאית הפועלת בישראל פועלת לפי החוק המנדטורי משנת 1945, תקנות הגנה (שעת חירום).

במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. בין השאר הוא הגביל את סמכות הצנזורה, והתיר לה לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, והבטיח את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג”צ  נגד החלטות הצנזורה.
צנזורה– איסור מטעם השלטונות לפרסם דברים.  מוטל על כלי התקשורת בהתאם לחוקים שונים
צנזורה מרצון כאשר כלי התקשורת מקבלים מידע ונמנעים מפרסומו בשל פגיעה אפשרית בביטחון המדינה, במורל הלאומי או באינטרסים ציבוריים אחרים.(צנזורה לא פורמאלית).

חוק העונשין (1977)-  חוק הכולל כ-500 סעיפים של עקרונות המשפט הפלילי .החוק קוצב חמש שנות מאסר למי שמפרסם פרסום שיש בו כדי להמריד, להסית.

צו איסור פרסום – סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט: “בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום; … “.

אתיקה עיתונאית – לממסד העיתונאי היכולת לפקח על עבודתם של העיתונאים ואף להטיל סנקציה במקרה של חריגה מהכללים.

אילוצים פוליטיים – גורמים פוליטיים משפיעים על כלי התקשורת בדרכים פורמאליות ובלתי פורמאליות, בעיקר בתחום השידור הציבורי, כדי שיספקו מידע ופרשנות לטובת האינטרסים שלהם או שיבלמו מידע ופרשנות המזיקים לאינטרסים אלה.

בעלות פרטית על כלי תקשורת – משפיעה על הפרסום העיתונאי על פי השקפתם הפוליטית  ועל פי האינטרסים הכלכליים של הבעלים.

רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעל עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. […] אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. (נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג , דב”ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע”מ נ’ ג’ואנה יחיאל פד”ע כז 436, מובא על ידי משה הנגבי, חופש העיתונאי).

פקודת העיתונות– בוטלה במאי 2017.קבעה  שיש צורך ברישיון להוציא לאור עיתון. החוק העניק לשר הפנים את הזכות להפסיק את פעילותו של עיתון או לאסור את הפצתו. חוק זה מקורו בתקופת שלטון המנדט הבריטי, 1933, מטרתו להגביל את חופש העיתונות. לפי חוק זה, השלטון יכול לפקח על התקשורת, לקבוע למי מותר ואסור להיות בעל עיתון ועורך עיתון, תוך השלטת משטר של רישוי על אמצעי התקשורת.

בספטמבר 2014 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג”צ נגד משרד הפנים בדרישה לבטל את פקודת העיתונות  ואת התקנות לשעת חירום משנת 1945 שמתייחסות להוצאת עיתון. בג”צ הוציא צו על תנאי המחייב את שר הפנים להשיב עד חודש אפריל 2016.(הדחייה-בגלל התפטרות שר הפנים סילבן שלום).במאי 2017  חברי הכנסת אישרו את ההצעה הקובעת כי יש לבטל את הפקודה “בשל הפגיעה הקשה בזכויות החוקתיות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק, וכן בשל כך שהמדובר בפקודה מנדטורית, ארכאית, שההסדרים הקבועים בה אינם מותאמים להתפתחויות שחלו מאז חקיקתה בתחום העיתונות בפרט ובתחום התקשורת בכלל

אמצעים השומרים על עצמאותה של התקשורת:

תקשורת חופשית היה אחד המנגנונים  הבלתי פורמאליים להגבלת כוחו של השלטון- קיומה של תקשורת בלתי מוגבלת על ידי השלטון מחזקת את עקרון הגבלת השלטון,  באמצעות פרסומים שונים ,מונעת מהשלטון לנהוג בשרירותיות, עריצות ובניגוד לחוק. קיימים מספר אמצעים השומרים על עצמאותה של התקשורת:

תקשורת פלורליסטית וגלובאלית– הציבור חשוף כיום למידע רב וממקורות רבים ומגוונים. המידע המופץ באתרי האינטרנט בארץ ובעולם ובשידורי טלוויזיה מהעולם אינו כפוף להסכמי צנזורה. אפילו בנושאים של ביטחון המדינה.

מעורבות בג”צ- בפסיקות בג”ץ “קול העם” (1953) ובג”ץ “שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי” (1988) הגן בג”ץ על חופש הביטוי וחופש העיתונות, בצד הדגש על שמירת ביטחון המדינה. “בג”צ קול העם” – 1953

קבע את עליונות חופש הביטוי והעיתונות ומגביל את יכולתו של השלטון למנוע את חירויות אלו, גם בשם ביטחון המדינה.

בגץ “שניצר נגד הצנזור הראשי” – 1988 – בג”צ מתיר לכתב שניצר לפרסם כתבה על ראש המוסד, לאחר שהצנזור הראשי לא מאשר את הפרסום. הפסיקה קובעת את עליונות חופש הביטוי והבעת ביקורת, גם כאשר מדובר באישיות בכירה כמו ראש המוסד, יחד עם התייחסות לביטחון המדינה

חיסיון עיתונאי – עיתונאי רשאי שלא לחשוף את מקורותיו (על פי פסיקת בג”ץ מרים צחי 2012). זאת, כדי להבטיח את יכולתו של העיתונאי לבצע את תפקידיו. במציאות נחשפים העיתונאים ללחצים מגוונים והם אינם עמידים לחלוטין בפניהם.

הגנה על ידי בית המשפט – בית המשפט מגן על הפרסום העיתונאי הן כאשר ההגנה היא   “אמת דיברת”

(הגנה מפני תביעה פלילית או אזרחית על מפרסם פרסום שיש בו “לשון הרע” אם הפרסום הוא אמת וגם יש בו עניין ציבורי( וגם “פרסום בתום לב” “ואמת לשעתה” (די כי תהא האמת נכונה לשעתה ,בעת הפרסום, על מנת לקיים את יסוד “האמת בפרסום”. אם השתנו הנסיבות ומה שהיה אמת הופך לשקר אין המפרסם חייב בעדכון פרסומו שכן לדעת רוב השופטים חובה זו כבדה מנשוא ופוגעת בזכויותיו של המפרסם מעבר לנדרש. במשפט פלילי תופסת כיום “האמת במלואה” ולא “אמת דברתי”(.

חוק נגד בעלות צולבת – כדי לצמצם את ההשפעות של ה”צנזורה הפרטית של הבעלים” על פרסום מידע, הוגבלה בחקיקה האפשרות  ל”בעלות הצולבת” (cross ownership), האפשרות שאותו אדם יהיה בעליו של עיתון וגם בעלים של תחנת שידור, וישלוט בכל מקורות המידע ובימות הדיון הציבורי. כך נחסמה דרכם של בעלי שליטה בעיתונות הכתובה למעורבות בזיכיונות השידור המסחרי ברדיו ובטלוויזיה ( תיקון לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו התש”ן-1990, סעיף 41 (ב2),(ג)).

מועצת העיתונותמופקדת על שמירת הערכים של עיתונות חופשית, בהם חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה. נציגי המועצה מגנים על חופש העיתונות בכנסת ובמאבק על דעת הקהל. המועצה נלחמת לביטול יוזמות חקיקה המבקשות להטיל הגבלות על חופש הביטוי; נאבקת בפעולות של גופים שלטוניים נגד עיתונאים וכלי תקשורת; ופועלת נגד מונופולים וקרטלים בתקשורת הישראלית.
תקנון האתיקה קובע:”. סעיף 23(ב) “מו”ל של עיתון ובעליו יבטיחו את קיום התנאים המאפשרים לכל עבודה עיתונאית הנעשית בעיתון להתבצע על פי העקרונות של האתיקה המקצועית”. סעיף 24 מוסיף “לא יפורסמו בשמו של עיתונאי כתבה או מאמר שתוכנם שונה באופן משמעותי על ידי עורך ללא הסכמת העיתונאי”.

חופש העיתונות– כדי שהתקשורת תוכל למלא את יעדיה (אספקת מידע לציבור על הנעשה במדינה, על פעולות השלטון, על המערכת הכלכלית, החברתית, הפוליטית) יש להעניק לה חופש פעולה שפירושו לאפשר זרימת מידע חופשית, תנועה חופשית של עיתונאים ברחבי המדינה, פעולה חופשית של העיתונאים שלא יחששו לבצע את תפקידם כראוי, וכמובן חירות למסור את המידע, לבקר את השלטון ולדווח לציבור על המתרחש בארץ ובעולם.

מערכת החוקים וכללי האתיקה העיתונאית אינם חלים על האינטרנט 

עם כניסת האינטרנט חל שינוי מהותי במפת התקשורת. לצד ארגוני התקשורת המסורתיים קם ארגון תקשורת בעל טכנולוגיה חדישה ומשוכלת, אשר עליו לא חלים חוקים או כללי פיקוח. בשנים האחרונות מתלבטים ברחבי העולם כיצד ניתן להחיל נורמות משפטיות על הפעילויות שונות המתבצעות באינטרנט. אמנם, לרוב אין פעולות אלה עוברות על החוק, אולם למעשה הן חורגות מכללי היסוד של האתיקה העיתונאית המקובלת על אמצעי התקשורת המסורתיים.

ההתלבטות נובעת מעצם העובדה, כי מדובר בטכנולוגיה חדשה, שלא הייתה מוכרת עד עתה ולה יש כלים רבי עצמה המאפשרים תקשורת חדישה: ראשית היקף המידע באינטרנט הוא עצום, הוא מגיע במידיות ללא כל זמן המתנה או אישור כיון שהוא נגיש לכל, תפוצת המידע רחבה ביותר: ניתן לדעת כל דבר ועל כל אחד מכל מקום בעולם. עלות הפקת המידע באינטרנט היא אפסית וזמינה לכל.

אמנם טכנולוגיה זו מאפשרת יתרון רב בתקשורת, אך יחד עם זאת טומנת בחובה קשיים בפיקוח על המידע העולה באתרי האינטרנט. כל אדם יכול בעלות אפסית להעלות אתר משלו, ללא כל צורך ברישיון או בהוכחת פרופסורה.  הוא יכול לכתוב חדשות, מידע רגיש, חומר פרסומי או דברי הגות פרטיים וככל העולה על מוחו. אך, כאן נעוצה הבעיה. קיים העדר גבולות בין סוגי המידע השונים,  ולציבור קשה להבחין האם מדובר במידע חדשותי או בפרסום,  בין מידע לדעה. הדבר מתחדד כאשר ניתן לגלוש ולעבור בין האתרים השונים על-ידי לינקים – אדם יכול לקרוא באתר חדשותי, אך בקליק אחד לעבור לאתר אחר לגמרי, השונה מהותית מהאתר הראשון. כך יכול הוא להיתקל במידע לא מהימן, בניגוד לאתר הראשון אליו נכנס.

בנוסף, לציבור אין דרך לגלות מיהו הכותב, האם הוא עיתונאי, בעל אינטרס או צד בעניין. יש אף בעלי אתר, דוגמת אתר רוטר, אשר אינם מכחישים כי הם רק מספקים מידע מכל דכפין, מבלי לבדקו כלל. כך, ללא כל פיקוח על התכנים יכול להתפרסם מידע שקרי, רגיש ואף פוגעני.

באינטרנט אין פיקוח על התכנים טרם פרסומם וכיון שאין כל מגבלה אין חשיבה על זכויות הפרט, כמו חדירה לפרטיות, לשון הרע, מגבלות ביטחוניות רגישות ועוד. על-כן עולה חשש, כי באתרים השונים מתפרסם מידע שלא נבדק טרם פרסומו, ועל-כן יכול להיות מידע שקרי, מוטעה ולעיתים אף מידע רגיש שעצם פרסומו עלול לפגוע באדם כלשהו או במדינה כולה.  חשש זה גובר בפרט בעתות משבר ומלחמה כאשר צריכת החדשות מוגברת בקרב הציבור. כיון שכל אדם יכול להעלות אתר ברשת בשל העלות האפסית עולה החשש כי מדובר במקור לא מהימן – הציבור לא יכול להבחין האם מדובר בעיתונאי, או בעל אינטרס בנושא או שמא מדובר באדם פרטי המביע את דעתו האישית. קיים העדר גבולות בין המידע השונה ברשת.

מפת התקשורת בישראל

שידור ציבורי                       שידור מסחרי                                        עיתונות כתובה         טלוויזיה בכבלים

תאגיד השידור                      הרשות השנייה                                      ידיעות אחרונות         מועצת הכבלים והלווין

כאן רדיו                           ערוץ 12                                           ישראל היום            HOT

כאן 11                            ערוץ 13                                            הארץ                    YES

כאן החינוכית                    ערוץ 14                                            מקור ראשון

גלי צה”ל                          רדיו מקומי                                         מקומונים

אשכול 4 – מעורבות אזרחים ופיקוח על רשויות השלטון

מעורבות פוליטית של האזרחים

מעורבות פוליטית של האזרחים פירושה פעולה של פרט או קבוצה שמטרתה  להשפיע על קבלת החלטות פוליטיות וחלוקת המשאבים במדינה. המשאבים הם כסף, חינוך, בריאות, קרקעות, רישיונות, מוצרים שונים, יֶדַע – את הכול מספקים המדינה וגורמים פרטיים, אבל גם מה שגורמים פרטיים מְסַפְּקים תלוי במדינה מבחינת אישורים, רישיונות, מיסוי וכדומה.

מעורבות היא התנהגות בפועל, נקיטת צעד מעשי ומוחשי.

השתתפות היא הבעת עניין ואכפתיות ממה שקורה, אבל עדיין לא מהווה מעורבות.

דוגמאות למעורבות

*מחאת הקוטג’ הייתה מעורבות פוליטית של האזרחים – הקוטג’ הוא מוצר שמיוצר ומשווק על ידי גורמים פרטיים שיכולים לשנות את המחיר בהתאם ללחץ הציבורי, אבל המדינה קובעת את גובה המיסוי, המדינה יכולה לסבסד את המוצר, המדינה קובעת לחקלאים מכסות חלב (כמה הם יכולים לייצר). כלומר, מחיר הקוטג’ הוא עניין פוליטי, ולכן השפעת הציבור על המחיר באמצעות המחאה הציבורית מהווה מעורבות פוליטית של האזרחים. המעורבות באה לידי ביטוי ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת רגילים.

*המחאה החברתית בנוגע למחירי הדיור – מחיר הדיור הוא שילוב של עלות הבנייה לקבלן, ההפרש שהוא רוצה להרוויח, והמיסוי שהמדינה גובה על קרקע, שינוי ייעוד וקניית דירות. הציבור יכול להשפיע גם על הקבלנים וגם על המדינה, ולכן השפעה כזאת מהווה מעורבות פוליטית של האזרחים. המעורבות באה לידי ביטוי ביציאה להפגנות ובנוכחות במאהלי מחאה.

*שחרור גלעד שליט – סביר להניח שגלעד שליט לא היה משוחרר מבי החמאס ללא המחאה הציבורית. אמנם הפוליטיקאים אמרו שהמחאה רק מאפשרת לחמאס להגדיל את דרישותיו, אבל בלי מחאה הפוליטיקאים לא היו הולכים בכלל לעסקת חילופי שבויים. הייתה כאן מעורבות אזרחית שהשפיעה על קבלת החלטות פוליטיות. המעורבות באה לידי ביטוי בהשתתפות בהפגנות, השתתפות בצעדות, ונוכחות במאהל המחאה

פירמידת ההשתתפות הפוליטית-ביטוי לעקרון שלטון העם

                                                                 חברי הכנסת, השרים- האליטה

                                                                               ראשי

                                                                             השלטון   

                                                                       ________________

                                                                            בעלי תפקידים               ראשי הכלכלה, התעשיינים, פקידים

                                                                      בכירים המשפיעים                בכירים בממשלה, אנשי תקשורת

                                                                           על האליטה

                                                          _____________________________

                                                           השתתפות פעילה בחיים הפוליטיים             חברים במפלגות, משתתפים בכנסים

                                                                                                                          בהפגנות, עצרות-במטרה להשפיע                 

                                                                                                                                       על  השלטון

                                               ____   ___________________________________        

                                                                                                                                        קוראים עיתונים

                                                        משתתפים, פעילים  ומתעניינים בנעשה                           שומעים חדשות                         

                                                                                                                                         עוקבים אחר הנעשה

                                                                      במערכת הפוליטית   

                                            ________________________________________________

                                                        משתתפים במערכת הבחירות                                                   מסתפקים בהצבעה

                                                                                                                                                       בלבד                               

                           —————————————————————————————————————–

                                                                                                                                                                       לא מתעניינים

                                                            הרובד הא-פוליטי(לא פוליטי)                                                                     כלל  בפוליטיקה

הערות:

  1. ככל  שעולים במעלה הפירמידה- כך הולך מספר האנשים ומצטמצם.
  2. ככל שעולים במעלה הפירמידה- מידת המעורבות גדלה והיכולת להשפיע הולכת ומתחזקת.

דרכים של מעורבות פוליטית: כיצד האזרח יכול להשפיע על השלטון

1.הצבעה בבחירות לפרלמנט (“מי שמצביע, משפיע”)

ציבור רחב יחסית הנע בין 50% ל-80% מהאזרחים, מסתפק בהצבעה בבחירות בלבד.

2. התעניינות בפוליטיקה 

כדי שאזרח יוכל להשפיע על נציגיו מוטל עליו קודם כל להתעניין, להכיר ולדעת על הנעשה בפוליטיקה באמצעות קריאת עיתונים, אתרי חדשות ודעות באינטרנט צפייה בחדשות ובאקטואליה.

3. תגובות להתרחשויות פוליטיות וחברתיות באמצעות אמנות לסוגיה

 באמנות, בספרות בתיאטרון ובקולנוע.

4. שימוש האזרחים באמצעי התקשורת

פנייה לעיתונות המקוונת, הכתובה והמשודרת על מנת להפעיל לחץ דעת קהל על השלטון

5. פנייה לגופי ביקורת ממוסדים

בג”ץ, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור.

6. גיוס דעת הקהל על מנת להפעיל לחץ ציבורי על השלטון ע”י הפגנות, שביתות וכיו”ב.

השלטון תלוי בדעת הקהל עליו, לכן ניתן להשפיע על מדיניותו והחלטותיו באמצעות גיוס כוח מחאה והפעלת לחץ ציבורי בדרכים רבות: בארגון כינוסים, עצומות, עצרות, הפגנות, שימוש ברשתות חברתיות באינטרנט, טוקבקים, שליחת מיילים למייל האישי של נבחרי הציבור.

7. להקים עמותה, איגוד עובדים קבוצת אינטרס/קבוצת לחץ או להשתייך לאחד מהם

כל אחד מאתנו יכול להגביר את כוחו מול השלטון על ידי הקמת קבוצה/עמותה או הצטרפות לקבוצה קיימת, וביחד עם חבריה לגייס דעת קהל, להופיע בוועדות הכנסת השונות במהלך תהליך חקיקת חוקים הנוגעים לאינטרסים של הקבוצה, ופעולות רבות נוספות.

8. כהונה במשרה שלטונית/ציבורית

אזרח העובד בתפקיד ציבורי יכול להשפיע יותר כי הוא פועל מתוך המערכת הפוליטית ונהנה ממעמד ציבורי. לכן בעלי הון, ובעלי תפקידים ציבוריים בכירים בצבא, בכלכלה, בתקשורת,(“אליטות”) הם בעלי כוח של ממש שיש להתחשב בו.

9. עיסוק בפוליטיקה: להתפקד למפלגה, להקים מפלגה, להיבחר לכנסת

אזרח יכול להשתתף ממש בתהליך קבלת ההחלטות במדינה, על ידי הפיכת הפוליטיקה למקצועו. הוא יכול להתפקד לאחת מהמפלגות, או להקים מפלגה חדשה ולרוץ באמצעותה לבחירות כמועמד, או במישור המקומי(למשל לראשות העירייה, למועצת העיר), או במישור הארצי(לכנסת), שמשם ההשפעה היא הרבה ביותר.

מנגנוני פיקוח וביקורת פורמאליים -מוסדיים

הגדרה: מנגנוני פיקוח וביקורת פורמאליים-מוסדיים הם מוסדות פיקוח וביקורת שתפקידם וסמכויותיהם מעוגנים בחוק ספציפי וברור. הם מפקחים ומבקרים באופן רשמי, והם פועלים מטעם רשויות השלטון עצמן. מדובר בפרלמנט (הכנסת), מבקר המדינה, בתי המשפט וכדומה. הם מפקחים ומבקרים באמצעות קביעת חוקים, פרסום דו”חות ביקורת, מתן הנחיות וכדומה.

מנגנוני פיקוח וביקורת הקשורים לרשות המחוקקת-הפרלמנט:

חקיקה – הרשות המבצעת חייבת לפעול בהתאם לחוקים הנחקקים  בפרלמנט. לכן הפרלמנט מפקח על הרשות המבצעת (הממשלה), באמצעות החוקים שהיא מאשרת. 

אופוזיציה – הסיעות בפרלמנט  שאינן תומכות בממשלה. הן מבקרות את הממשלה באמצעות כלים שונים כגון הגשת הצעות אי אמון, שאילתות והצעות לסדר היום. אופוזיציה פרלמנטארית לוחמת, מבקרת את פעולות הממשלה ומעוררת את מודעות הציבור למדיניותה ופעולותיה.

הצבעת אי אמון (רק במשטר פרלמנטארי): – בממשל פרלמנטארי הממשלה זקוקה לאמון הפרלמנט. אם הסיעות המתנגדות לממשלה יצליחו לגייס רוב מוחלט, הם יפילו את הממשלה והיא תאלץ להתפטר.

שאילתא – שאלה המופנית לאחד משרי הממשלה ע”י אחד מחברי הפרלמנט. השאלה נשאלת מעל במת הפרלמנט  והשר חייב לענות עליה. השאילתא  עוסקת בנושא ספציפי שנמצא בתחום אחריותו של אותו שר. באמצעותה יכולים חברי הפרלמנט לחשוף את מדיניות הממשלה ופעולותיה בפני התקשורת והציבור, דבר בעשוי לשנות את דעת הקהל כנגד הממשלה

הצעה לסדר היום – דיון שנערך בפרלמנט  בנושא שנמצא על סדר היום הציבורי מטרתו לעורר את דעת הקהל ולהראות שהממשלה לא מטפלת בעניין כראוי.

ועדת חקירה פרלמנטארית

זוהי ועדת חקירה שמקימה הכנסת בעניין מסוים שיש לו חשיבות ציבורית גדולה.

הכנסת מגדירה את הסמכויות והתפקידים של הוועדה.

בוועדה יושבים חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, כדי ליצור איזון, וכדי לפקח ולבקר כראוי את מה שצריך.

הוועדה רשאית לזמן עובדי מדינה, אך לא לזמן אנשים פרטיים.

לוועדה אין סמכויות משפטיות, אך כוחה בעצם הדיון הפוליטי והציבורי בנושא מסוים, וזוהי גם תרומתה מבחינת פיקוח וביקורת.

עד היום הוקמו 25 ועדות כאלה בנושאים שונים ומגוונים כמו רצח נשים על ידי בני זוגן, תאונות הדרכים במדינת ישראל, גובה העמלות שהבנקים גובים, קליטתם בישראל של יוצאי אתיופיה ועוד

מוסד מבקר המדינה

מוסד שלטוני המבקר את הפעילות של המערכת הממשלתית והציבורית ומפקח עליה. מבקר המדינה פועל בשמה של הכנסת: הכנסת בוחרת בו, מטילה עליו נושאים לבדיקה ומקבלת ממנו דיווח על ממצאי הביקורת על מנת לדון בהם. תפקידו לבקר את תפקוד משרדי הממשלה וכל גוף או מוסד המקבל תקצוב מהממשלה. המבקר בודק האם משרדי הממשלה פועלים בהתאם חוק, בהתאם לנוהלי מנהל תקין ובהתאם לטוהר המידות. מידי שנה מגיש המבקר דו”ח לכנסת עם ממצאיו. הדו”ח מתפרסם גם בתקשורת על מנת שגם הציבור יוכל לבדוק את תפקוד הממשלה. מכאן שהביקורת של המבקר היא מקצועית ואינה פוליטית. ביקורתו של המבקר היא בדרך כלל לאחר מעשה.

המבקר יוזם את הביקורת כיון שתפקידו לבקר את הרשות המבצעת על כל זרועותיה. משרד המבקר גם מקבל פניות מאזרחים המתריעים על מעשים לא חוקיים או על חוסר יעילות  בזרוע ממשלתית ואז הוא יוזם ביקורת כדי לבחון האומנם הפעולות של הרשות לא היו תקינות.

הכנסת החליטה שהמבקר ישמש גם  כ”נציב תלונות הציבור”, כל אדם שנפגע אישית ע”י אחד הגופים המצוי בתחום הביקורת של המבקר, רשאי להתלונן. הנציב בודק את התלונה ואם נמצאה מוצדקת מפנה הנציב הערה לגוף הפוגע. הגוף חייב לדווח לנציב על הצעדים שעשה לתיקון העוול. הבדיקה שלו היא בדיקה מקצועית ואינה פוליטית. הביקורת היא לאחר מעשה וכמובן יזומה על ידי האזרחים ולא על ידו.

ועדות חקירה ממלכתית

מוקמת על ידי הממשלה, מורכבת ממומחים, ובראשה עומד שופט. וועדה זו נהנית מאימון הציבור בהיותה מקצועית ולא פוליטית. וועדת חקירה ממלכתית מוקמת כדי לחקור “עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור” (על פי לשון החוק – חוק ועדות חקירה משנת 1968). בוועדה 3 חברים או מספר אי זוגי גדול יותר. בראשה עומד שופט של בית משפט מחוזי או עליון. לאחר שהממשלה מחליטה להקים וועדת חקירה ממלכתית, היא פונה אל נשיא בית המשפט העליון והוא ממנה את חברי הוועדה ואת ראש הוועדה. הוועדה קובעת בעצמה את דרכי עבודתה. בדרך כלל היא מזמנת עדים, מחייבת אותם להעיד בשבועה ומבקשת מהם למסור לידיה מסמכים ומוצגים הקשורים לנושא. לוועדה סמכות לכפות מתן עדות ומסירת מסמכים, להוציא צווי חיפוש אחר מסמכים, ולהטיל קנס על המסרב להעיד או מסרב להציג מסמכים. בדרך כלל הדיונים בוועדה הם פומביים, פרט למקרים שבהם היא עוסקת בעניינים של ביטחון המדינה ושליחסי החוץ שלה, בהגנה על המוסר, בהגנה על קטין, ובמקרים אחרים הדורשים סודיות. לעיתים הועדה מזהירה אדם העלול להיפגע מחקירתה.  עבודת הוועדה מסתכמת בדין וחשבון המוגש לממשלה. דו”ח זה כולל את הממצאים שאספה הוועדה, המסקנות וכן המלצות לעתיד. הממשלה לא חייבת לקבל באופן נחרץ את המלצות הוועדה אך עד היום ועל פי הנוהג שהתגבש עם השנים הממשלה נוהגת לקבל את מסקנותיה של וועדת החקירה הממלכתית ולאמץ את החלטותיה.

בוועדת חקירה פרלמנטארית יושבים חברי כנסת ולכן היא נחשבת לפוליטית ופחות אובייקטיבית.

מערכת המשפט כמנגנון פיקוח

מערכת המשפט מבקרת את הרשות המבצעת ואת הרשות המחוקקת. במדינות בהן קיימת חוקה בודק בית המשפט האם הפרלמנט לא מחוקק חוקים בניגוד לחוקה. בישראל , מערכת המשפט מבקרת את   הרשויות האחרות בעיקר באמצעות בג”צ. בג”ץ גם מגן על זכויות האדם והאזרח ועל זכויות המיעוט. אזרחים כפרטים וקבוצות פונות לבתי המשפט על מנת לקבל הגנה מפני מדיניות של הרשות המבצעת או על מנת לתבוע פיצויים על עוול שנגרם להם על ידי אחת מהזרועות של הממשל.

הביקורת של מערכת המשפט היא מקצועית ואינה נובעת מעמדתם הפוליטית של השופטים. הם בוחנים את פעולת רשויות השלטון באמות מידה חוקיות, מוסריות וערכיות.

כמו כן מרבית הביקורת של בתי המשפט היא ביקורת שלאחר מעשה, לאחר שאדם טוען שניפגע על ידי רשות שלטונית  למעט במקרים שהעתירה היא על מנת למנוע פעולה כמו הריסת בית לצרכי סלילת כביש למשל והעותר לבית המשפט מבקש צו אל תעשה כדי למנוע מהרשות להרוס את ביתו..

בית המשפט אינו יוזם את הביקורת הוא מגיב ליוזמה המגיעה אליו.

היועץ המשפטי לממשלה

נחשב לאחד התפקידים החשובים ביותר בישראל – היועץ צריך להיות בעל כישורים דומים לשופט בית משפט העליון. הוא מתמנה לתפקיד על ידי הממשלה, אך זהו אינו תפקיד פוליטי. היועץ צריך לפעול באופן עצמאי ובלתי תלוי בממשלה, למרות שהממשלה היא זו שמינתה אותו.

תפקידי היועץ המשפטי לממשלה הם: (1) ראש התביעה הפלילית – היועץ נמצא מעל הפרקליטות הראשית, והוא זה שקובע האם להגיש כתב אישום לבית משפט נגד חשוד בעבירה. בדרך כלל היועץ יתערב במקרים של אנשי ציבור בכירים, או במקרים מורכבים מבחינה משפטית. (2) יועץ משפטי לממשלה – היועץ אחראי לכך שפעולות הרשות המבצעת ייעשו לפי החוק, והוא זה שמייעץ לראש הממשלה ולשרים במקרים בהם נדרשת חוות דעת משפטית, למשל בהכנת הצעות חוק. למרות שהדבר לא קבוע בחוק, הרי שחוות דעת של היועץ נחשבת כמחייבת. (3) ייצוג המדינה בבית משפט – היועץ מייצג את המדינה בבית המשפט כאשר מוגשות נגדה תביעות אזרחיות, מנהליות, או בתחום יחסי עבודה. לדוגמה, אם עותרים לבג”צ נגד החלטת ממשלה (כמו עסקת שליט), אז היועץ המשפטי יגן בבג”צ על החלטת הממשלה.

מבחינת פיקוח וביקורת, היועץ אמור להתריע על כל החלטה או פעולה שנוגדת את החוק או את כללי המִנְהַל התקין.

מנגנוני פיקוח וביקורת חוץ מוסדיים או בלתי מוסדיים

מנגנוני פיקוח וביקורת בלתי פורמאליים (חוץ-מוסדיים) הם אנשים, קבוצות וארגונים שמפקחים ומבקרים את רשויות השלטון בצורה חופשית שלא מוסדרת לפי חוק ברור. הם לא פועלים מטעם רשויות השלטון. הם עושים זאת בצורה לא רשמית, באופן וולונטרי מתוך מטרה לפקח על השלטון ולבקר אותו, ולמנוע שימוש לרעה בכוחו. מדובר בכלי התקשורת, דעת הקהל, אמנות וארגונים אזרחיים. הם פועלים באמצעות הפעלת לחץ, יצירת דיון ציבורי, חשיפת מידע וכדומה

בין המנגנונים הבלתי פורמאליים נמנים: התקשורת, שתפקידה למסור מידע, לגלות מחדלים ולעורר דעת קהל, ארגוני מתנדבים שונים כמו “האגודה לזכויות האזרח” שתפקידם למנוע פגיעה של השלטון בזכויות האזרחים, שביתות והפגנות שתפקידם לבטא את עמדות הציבור , ואמנות לסוגיה (שירים, יצירות ספרותיות, אמנות פלסטית וכו’) המבטאת בדרך כלל את הביקורת כלפי החברה. סופרים ומשוררים, אנשי קולנוע ותיאטרון, אנשי אומנות פלסטית ואחרת מתבוננים על החברה ויוצרים  יצירות אמנות שבחלקן  שזורה ביקורת על מעשי  רשויות השלטון. הביקורת היא פוליטית, כלומר מניעיה הם השקפת עולמו של האומן, היא יזומה על ידו ונעשית על מעשים שעושה השלטון

דוגמאות ספציפיות לעבודת הפיקוח והביקורת של הגופים השונים

“ועדת אגרנט” – ועדת אגרנט הייתה אולי ועדת החקירה הממלכתית הכי מפורסמת מאז קום המדינה. הוועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז, שמעון אגרנט, כללה גם שופט עליון נוסף, משה לנדוי, שני רמטכ”לים לשעבר, יגאל ידין וחיים לסקוב, ואת מבקר המדינה, יצחק נבנצאל. הוועדה עסקה בבדיקת התפקוד של המערכת הפוליטית והצבאית בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים ב-1973. למרות הניצחון הצבאי הברור בסוף המלחמה, הציבור הישראלי ראה במלחמה אסון, בגלל הנפגעים הרבים (2665 הרוגים, 301 שבויים ואלפי פצועים), ובגלל שצבאות מצרים וסוריה הפתיעו אותנו. ההפתעה, חוסר המוכנות, הכשירות הצבאית הגרועה, ההפסדים בימים הראשונים – כל אלה יצרו את המושג “מחדל”. הוועדה קבעה כי הרמטכ”ל, דוד אלעזר (דדו), ראש אמ”ן (אגף מודיעין), אלי זעירא, ואלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), אחראים ל”מחדל” ועליהם לעזוב את תפקידם. הוועדה קבעה לגבי ראש הממשלה, גולדה מאיר, ולגבי שר הביטחון, משה דיין, שהם אינם אחראים ישירים למחדל. הציבור הביע מחאה חריפה, והשניים התפטרו כתוצאה מכך. אמנם הועדה לא הטילה עליהם אחריות  ,אך הדיונים של הועדה וחשיפת המידע גרמו ליציאת המונים לכיכרות בדרישה ללקיחת אחריות ולהתפטרות של רה”מ ושר הביטחון.

“משפט דרעי” – אריה דרעי היה בתחילת שנות ה-90 האיש הפוליטי השני הכי חזק בישראל, שני רק לראש הממשלה. תחקיר עיתונאי של מרדכי גילת ב”ידיעות אחרונות” טען כי דרעי קיבל שוחד בתמורה לקידום ענייניה של ישיבה מסוימת. במקביל הגישה מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, דו”ח ביקורת על העברות כספים בלתי חוקיות של דרעי למוסדות חינוך ומוסדות נוספים של ש”ס, במסגרת תפקידו כשר פנים. בסופו של דבר הורשע דרעי בקבלת שוחד ועבירות נוספות ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר.

גורמים משטרתיים טענו שאילולא התחקיר העיתונאי, לא הייתה המשטרה פותחת בחקירה בנושא!!

  • “פרשת קו 300” – בשנת 1984 חטפו ארבעה מחבלים את אוטובוס קו 300 מתל-אביב לאשקלון. סיירת מטכ”ל פרצה לאוטובוס בתחומי רצועת עזה, הרגה שני מחבלים ושני מחבלים נוספים נלקחו בחיים. ראש השב”כ נתן הוראה לאנשיו להרוג את שני המחבלים, וכך הם עשו. העיתון “חדשות” פרסם ימים אחדים לאחר מכן תמונה של אחד המחבלים מורד מהאוטובוס בריא ושלם. המדינה סגרה את העיתון בטענה שעבר על חוקי הצנזורה. שנתיים לאחר מכן פנו שלושה אנשי שב”כ אל היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, וסיפרו לו שראש השב”כ אחראי להרג של שני המחבלים, ושאנשי השב”כ עשו יד אחת כדי לשקר לוועדת החקירה. היועץ המשפטי לממשלה פנה אל ראש הממשלה, שמעון פרס, ראש הממשלה בזמן התקרית, יצחק שמיר, ושר הביטחון, יצחק רבין, והודיע להם כי בכוונתו להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד אנשי השב”כ. פרס ושמיר שכנעו את הממשלה לפטר את יצחק זמיר, והממשלה עשתה זאת פה אחד. זו הייתה הפעם היחידה בתולדות המדינה שהיועץ המשפט לממשלה פוטר. אגב, אנשי השב”כ קיבלו חנינה מנשיא המדינה, חיים הרצוג.

זה היה שילוב של פיקוח וביקורת מצד גורם בלתי ממוסד (עיתון “חדשות”) וגורם ממוסד (היועץ המשפטי לממשלה), ולמרות שהעיתון נסגר זמנית, ולמרות שהיועץ המשפטי למשלה פוטר, הרי שבראייה לאחור הממשלה ורשויות השלטון השונות הבינו ומבינות שכוחן מוגבל.

היכולת של הקבוצות השונות להיאבק על זכויותיהן

בישראל בולטת העובדה שקבוצות המיעוט מצליחות להיאבק על זכויותיהן.

הן מצליחות בעצם העלאת המצוקות שלהן לראש סדר היום הציבורי, השימוש שהן עושות בכלי הפיקוח והביקורת השונים, וההתייחסות לה הן זוכות ממקבלי ההחלטות.

אם ההצלחה אמורה להימדד רק על פי מבחן התוצאה הסופית, הרי שהתמונה תהיה הרבה יותר מורכבת.

*המחאה של יוצאי אתיופיה בנוגע למצבם החברתי- כלכלי, התנהגות המשטרה אליהם, והיחס הגזעני של חלק מהחברה הישראלית כלפיהם, הגיעה לראש סדר היום הציבורי. המוחים השתמשו בהפגנות, בכלי התקשורת ובפנייה לדעת הקהל. הרבה פוליטיקאים התייחסו לנושא. גם אם מבחינה מעשית  לא נעשה הרבה, בכל זאת בציבור ובפוליטיקה יש היום מודעות גבוהה יותר למצבם.

*המחאה והשביתה של בתי הספר הערבים הנוצרים בתחילת שנת הלימודים   הצליחה גם מבחינת התוצאה, כאשר הם קיבלו תוספת תקציב. שוב, גם הם הצליחו לגייס את המנגנונים השונים, העלו את הנושא למודעות הציבור, והגיעו אל מקבלי ההחלטות.

המתח וההשלמה בין פעילות הממשלה לבין המגזר השני (העסקי) והשלישי (האזרחי)

מצד אחד- המגזר הראשון, כולל את רשויות השלטון השונות, בעיקר באחריות הממשלה.

מצד שני- המגזר השלישי, שכולל את החברה האזרחית. החברה האזרחית היא כל אותם ארגונים לא ממשלתיים, שאינם פועלים למטרת רווח כספי, אלא למען מטרה פוליטית וחברתית מסוימת.

בתווך- המגזר השני, הכולל את כל העסקים הפרטיים שמטרתם רווח כספי.

באופן תיאורטי כל ארגון אזרחי קם כתוצאה מכך שהממשלה לא עושה את מה שצריך בנושא כלשהו, כך שיש מתח רב בין שני המגזרים הללו. המתח אכן קיים גם ברמה המעשית, אבל כאשר הממשלה מזהה שמטרת הארגון אינה חילופי שלטון, אלא טיפול נקודתי בנושא כלשהו, היא מתחילה לשתף פעולה איתו.

לדוגמה, בישראל קמו בשנים האחרונות עמותות רבות למען נזקקים, בין היתר לצורך חלוקת מזון.

לכאורה, המדינה אמורה לקחת אחריות על העניין (כמו שלמדנו בזכות החברתית לקיום בכבוד). המדינה לא עשתה זאת בצורה מספיק טובה, וכך קמו עמותות פרטיות למטרה זו. תוך כדי התהליך נוצר שיתוף פעולה, והמדינה מממנת חלק מפעילות העמותות השונות. זה קורה לעתים באופן ישיר מול משרד ממשלתי ולעתים באמצעות הרשויות המקומיות.

המתח בין המגזר הראשון למגזר השני בא לידי ביטוי ברצון של העסקים להרוויח כמה שיותר כסף מול הרצון של הממשלה לגבות כמה שיותר כסף ממִסים. הממשלה יכולה לתת פטור מלא או חלקי מתשלום ארנונה, יכולה לאשר הבאת עובדים זרים או כניסת עובדים פלסטיניים, יכולה לשנות את גובה מס החברות ועוד דברים רבים.

לדוגמה, יש שיתוף פעולה הולך וגדל בין המדינה לבין קבלני הבניין בתקופה זו , כאשר תכנית “מחיר למשתכן” של שר האוצר הולכת ומתפתחת. מדובר בשיתוף פעולה שבו המדינה מוכנה להרוויח פחות על מיסוי ואילו הקבלן צריך להציע מחיר מינימום שבאופן תיאורטי המשמעות היא שהוא ירוויח פחות. 

בהצלחה!

עידן

נכתב על ידי עידן

מה קורה קוראים וקוראות יקרים:)?

אני עידן ואני המנהל והמייסד של אתר Widgeti ואת ערוץ היוטיוב שלנו:)

אני מגיל קטן חיי ונושם טכנולוגיה!
מהwindowsXP ועד היום אני אוהב טכנולוגיה, לומד טכנולוגיה ונכון לשלוש שנים האחרונות גם כותב ומפיק תכני טכנולוגיה.

סמארטפון - iPhone11 | מחשב: MacBook Pro 15" 2017

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Loading…

0

סקירה מקלדת גיימינג מכנית Asus TUF K7 – מקלדת גיימינג פשוט טובה

ASUS משיקה את הכרטיס הגרפי Dual GeForce RTX 2070 MINI קומפקטי במיוחד