in ,

סיכום היסטוריה א’ מלא לבגרות

מיקוד:

 

הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה-19

 

 

  1. מבוא לנושא הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה– 19

 

  • א. מה קושר ומלכד את בני אותו לאום? שפה, מנהגים ומסורות, עבר משותף, מוצא משותף, סמלים, זיקה למולדת, השאיפה של בני הלאום לחיות במדינה עצמאית משלהם

 

  • ב. מה היו השינויים שיצרה הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה-19

 

  • ג. חיזוק מסגרות השתייכות ויצירת מוקדי זהות חדשים לבני האדם. [הלאומיות כתופעה תרבותית, חברתית ופוליטית].
  • ד. התגבשותן של מסגרות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות שטיפחו וחיזקו את סימני הלאומיות ונאבקו ליצירת מסגרת מדינית עצמאית לבני אותו לאום.
  • ה. שינויים במפה המדינית של אירופה. השוואה בין מפת אירופה בשנת 1815למפה בשנת 1920

 

 

  1. הגורמים[1] לצמיחת הלאומיות באירופה במאהה-19

 

  • א. שפעת עקרונות תנועת ההשכלה – העקרונות המרכזיים של תנועת ההשכלה היו הבסיס שעליו נשענו השינויים )שינויים במקור הידע, שימוש ביקורתי בידע, ההכרה שכל בני האדם שווים בזכויות היסוד לחיים, לחירות ולקניין, ההכרה בעיקרון ריבונות העם והאמונה ב”קידמה”(.
  • ב. השפעת החילון שהלך והתרחב, על בני האדם (הבהרת מושג החילון- שבירת הבלעדיות של הדת ומוסדותיה בחיי הפרט והחברה ולא בהכרח נטישה של האמונה(.
  • ג. השפעת התנועה הרומנטית על התפתחות התנועות הלאומיות במאה ה- 19 )חשיבות הרגש והדמיון, שיבה אל העבר והעצמתו, חיפוש אחר סימנים ייחודיים של קבוצות בני אדם, כינוס והעצמה של התרבות העממית: אגדות עם ופולקלור(.
  • ד. השפעת אירועים פוליטיים בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה- 19 על התפתחותן של תנועות לאומיות באירופה במאה ה- 19 )הדי המהפכה האמריקאית, הדי המהפכה הצרפתית ותקופת שלטונו של נפוליאון(.
  • ה. השפעת תהליכי התיעוש והעיור על אנשים שנדחקו לעולם חדש ומנוכר. )במה הלאומיות הייתה מענה למציאות החדשה שנוצרה?(
  • ו. השפעתן של תמורות בתחבורה, בתקשורת, בחינוך ובתרבות על אורח החיים והחשיבה של בני האדם. במה תמורות אלו סייעו להפצת הלאומיות.

 

 

 

 

  1. המאפיינים ודפוסי הפעילות של התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה במאה ה- 19

 

  • א. המאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19: מנהיגות מודרנית, המעמד החברתי אליו השתייכו המנהיגים, מקור הסמכות של המנהיגים ואמונתם ביכולתם לשנות את הסדר החברתי-פוליטי הקיים.
  • ב. תחומי הפעילות של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19: טיפוח תודעה לאומית ופעילות פוליטית להקמת מדינה לאומית.
  • ג. שלבי ההתפתחות של הפעילות הלאומית באירופה במאה ה-19: פעילות של אנשי רוח לגיבוש זהות לאומית, פעילות תרבותית וארגונית להפצת הלאומיות, פעילות פוליטית למען הגשמת זכויות לאומיות, לדוגמה: מהפכות “אביב העמים”, פעילות דיפלומטית-צבאית להקמת מדינות לאום.
  • ד. הגורמים המסייעים והגורמים המעכבים למימוש יעדי התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19: מצב מדיני, היקף המודרניזציה בתחומים השונים, כוחה של הכנסייה, מידת הפיצול החברתי, מדיני, והתרבותי.

 

  1. התנועה הלאומית האיטלקית: המאבק לאיחוד לאומי באיטליה[2] (1860)

 

  • א. המצב המדיני, חברתי-כלכלי באיטליה לפני תחילת המאבק הלאומי. הגבולות בהם חיו בני הלאום, מי שלט במדינה.
  • ב. מטרת המאבק והכוחות הפעילים שהניעו את המאבק הלאומי באיטליה
  • ג. השלבים העיקריים במאבק של התנועה הלאומית באיטליה.
  • ד. דרכי הפעולה שננקטו בשלבי המאבק השונים באיטליה.
  • ה. הגורמים שסייעו והגורמים שעיכבו את המאבק הלאומי באיטליה – כיצד כל גורם סייע או עיכב את הגשמת המטרה של איחוד לאומי.
  • ו. תוצאות המאבק הלאומי באיטליה
  • ז. קווי הדמיון וקווי השוני בין המאבק הלאומי באיטליה לבין דפוסי הפעולה של שלבי המאבק (ראה השוואה בטבלה שבסיכום).

 

 

 

 

 

 

תשע”ז

סיכום:

הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה-19

מאפייני תופעת הלאומיות המודרנית והתנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19

הלאומיות היא תופעה היסטורית שהתפתחה ברוב ארצות אירופה במהלך המאה ה-19.

מאות מיליונים מאוכלוסיית אירופה עברו מהכפר אל העיר ונקלעו עקב כך לעולם חדש וזר, שהיה שונה מהמסגרות המוכרות להן הורגלו ובהן חיו במשך מאות בשנים. לפני המהפכה התעשייתית מסגרות ההתייחסות העיקריות היו:הכפר ומוסדותיו, המשפחה המורחבת, הכנסייה והכומר המקומי, השכבה החברתית- כלכלית עליה נמנו.

תהליכי התיעוש והעיור יצרו מעמדות חדשים וגרמו להתרופפות ואף לפירוק המסגרות החברתיות הקיימות. הלאומיות שימשה מסגרת תומכת למיליוני אירופיים במדינות השונות. במקום המסגרות שהתפרקו, התנועות הלאומיות הצליחו להעניק לאנשים תחושת השתייכות והזדהות עם יעדיהן ודרכי מאבקן.

מהו רעיון הלאומיות? השאיפה של קבוצת אנשים בעלת מכנה משותף (שפה, היסטוריה, תרבות וטריטוריה), להקים מדינה עצמאית בשטח מסוים. כלומר, כל לאום (או תנועה לאומית) רוצים בחיים עצמאיים בשטח מולדתם, בו יתאפיינו החיים בהתאם לתרבות והמסורת של אותו עם (לאום), ללא תלות בשלטון זר.

רעיון המולדת ההתפתחות הלאומית התגבשה, בד”כ, סביב טריטוריה שנקראה מולדת. סביב המולדת התגבשו: מסורות וימי חג, סיפורים ואגדות עם שהועברו מדור לדור, זיכרונות מן העבר, סמלים והיסטוריה משותפת שספרה כיצד הפכה אותה טריטוריה למולדת של עם זה או אחר. ההיסטוריה ספרה על אירועים וגיבורי העם שלחמו והקריבו את חייהם למען המולדת. השאיפה של בני הלאום לחיות במדינה עצמאית משלהם לכדה את בני אותו לאום.עבור היהודים טריטוריה זו היתה והנה – ישראל.

המאפיינים של הלאומיות המודרנית:

מאפייני הלאומיות כתופעה חברתית: בהיבט החברתי- הלאומיות, המבטאת את תחושת השייכות והנאמנות ללאום,  היא מגשרת על  פני פערים חברתיים, פערים כלכליים ומסורות אזוריות. הלאומיות מחזקת מסגרות השתייכות ויוצרת מוקדי זהות חדשים לבני אדם .

מאפייני הלאומיות כתופעה תרבותית: בהיבט התרבותי- הזהות הלאומית מתגבשת בדרך כלל סביב מולדת, אליה קשור הלאום, ובה נוצרה הזהות הלאומית. הלאומיות מחייה מסורות קיימות ומעשירה אותן. תרבות הלאום מורכבת מסמלים, מיתוסים, סיפורים, שפה, זיקה לדת, זיכרון היסטורי, טיפוח אתרי זיכרון, שירים, תלבושות מסורתיות, מאכלים.

מאפייני הלאומיות כתופעה פוליטית: בהיבט הפוליטי- הלאומיות מערערת על הלגיטימיות של מוקדי הכוח הקודמים– שושלות המלוכה, האצולה והכנסייה, ודורשת להעביר את מוקדי הכוח והשלטון ללאום. שאיפת הלאום היא לבטא את עצמו בצורה פוליטית, באמצעות הקמת מדינה עצמאית.כתוצאה מכך ,במהלך המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 מפת אירופה השתנתה ללא היכר.

 

 

 

 

השוואה בין מפת אירופה בשנת 1815 למפה בשנת 1920

אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815

 

אירופה ב1920 (אחרי מלחמת העולם הראשונה)

  • פירוק אימפריות רב-לאומיות והקמת מדינות לאום.

 

הגורמים לצמיחת התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19 ולהתגבשותן

הלאומיות היא תופעה היסטורית שהתפתחה ברוב ארצות אירופה במהלך המאה ה-19.

מאות מיליונים מאוכלוסיית אירופה עברו מהכפר אל העיר ונקלעו עקב כך לעולם חדש וזר, שהיה שונה מהמסגרות המוכרות אליהן הורגלו ובהן חיו במשך מאות בשנים. לפני המהפכה התעשייתית מסגרות ההתייחסות העיקריות היו:הכפר ומוסדותיו, המשפחה המורחבת, הכנסייה והכומר המקומי, השכבה החברתית- כלכלית עליה נמנו.

תהליכי התיעוש והעיור יצרו מעמדות חדשים וגרמו להתרופפות ואף לפירוק המסגרות החברתיות הקיימות. הלאומיות שימשה מסגרת תומכת למיליוני אירופיים במדינות השונות

במקום המסגרות שהתפרקו, תנועות הלאומיות הצליחו להעניק לאנשים תחושת השתייכות והזדהות עם יעדיהן ודרכי מאבקן.

מהו רעיון הלאומיות? השאיפה של קבוצת אנשים בעלת מכנה משותף (שפה, היסטוריה, תרבות וטריטוריה), להקים מדינה עצמאית בשטח מסוים. כלומר, כל לאום (או תנועה לאומית) רוצים בחיים עצמאיים בשטח מולדתם, בו יתאפיינו החיים בהתאם לתרבות והמסורת של אותו עם (לאום), ללא תלות בשלטון זר.

ההתפתחות הלאומית התגבשה, בד”כ, סביב טריטוריה שנקראה מולדת. סביב המולדת התגבשו: מסורות וימי חג, סיפורים ואגדות עם שהועברו מדור לדור, זיכרונות מן העבר, סמלים והיסטוריה משותפת שספרה כיצד הפכה אותה טריטוריה למולדת של עם זה או אחר. ההיסטוריה ספרה על אירועים וגיבורי העם שלחמו והקריבו את חייהם למען המולדת. עבור היהודים טריטוריה זו היתה והנה – ישראל.

קיימים מספר גורמים להתפתחות התנועות הלאומיות:גורמים רעיוניים,אירועים היסטוריים ותהליכים כלכליים-חברתיים באירופה.

א.תנועת הנאורות: (בשפות האירופאיות המילה השכלה כוללת בתוכה את המילה אור ומכאן המושג נאורות= הוצאת האדם מחשכת האמונה אל אור התבונה). במאה ה-17 החלה צומחת תנועה חברתית-אינטלקטואלית בארצות מערב ומרכז אירופה, תנועת ההשכלה, אשר העמידה את השאיפה לחופש מדעות קדומות ושימוש בתבונה כמטרה מרכזית בחייו של האדם. מאמיניה חשבו שבאמצעות תבונתם ושכלם יוכלו בני האדם לעצב את חייהם ללא מקורות הסמכות של “הסדר הישון” (מלך, כנסייה, דת). המשכילים ביקשו להעמיד את התבונה ואת השיקול השכלי – רציונאלי במרכז החיים. יש להעיז ולמתוח ביקורת. מבין ראשי תנועת ההשכלה היו עמנואל קאנט פילוסוף גרמני שטבע את המשפט:”העז לדעת! אזור אומץ להשתמש בתבונתך שלך”., דניס דידרו הצרפתי וז’אן ז’אק רוסו הפילוסוף הצרפתי.

הוגי הדעות של תנועת ההשכלה תבעו מן האדם לא להיכנע לסמכות פוליטית של השליט במדינה. רק אדם שיש לו אומץ לחשוב באופן עצמאי ולהטיל ספק בדעות ובאמונות המקובלות הוא בן חורין היכול להיאבק בכל גילוי של דיכוי. באמצעות המרד בדת והרעיון שכל בני האדם נולדו שווים וחופשיים, סללו אנשי תנועת ההשכלה את הדרך למסגרות חילוניות, פוליטיות וחברתיות, דוגמת רעיון הלאומיות. אנשי ההשכלה טענו כי תפקיד השלטון (המדינה) הוא: לשמור על הזכויות הטבעיות, ובנוסף טענו כי מקור השלטון הוא בעם ולא באלוהים.

במאה ה-18 לא ידעו רוב בני אירופה קרוא וכתוב ולכן לא נחשפו לרעיונות הנאורות. אולם אותם מעטים שהושפעו מרעיונות הנאורות, אנשי מעמד הבורגנות שידעו קרוא וכתוב, היו בעלי השפעה רבה. כל המהפכנים הגדולים וראשי התנועות הלאומיות היו חסידי תנועת ההשכלה.

רעיון נוסף שצמח מהנאורות הוא חירויות יסוד שהן הזכויות הטבעיות, כלומר ניתנו לאדם מעצם היותו אדם ואיש אינו רשאי ליטול אותן ממנו: הזכות לחיים, הזכות לחופש, הזכות לפולחן חופשי, הזכות להחזיק בקניין פרטי. היוזמה הפרטית היא המניע לכל הפעילות הכלכלית ולכן יש לאפשר כלכלה חופשית ללא התערבות המדינה. הממשל הוא המכשיר לשמור על הזכויות הטבעיות של האזרחים ולא לפגוע בהן. כל אדם זכאי לממש את חירותו הטבעית וכל לאום זכאי לחיות חיי חירות במדינה ריבונית ועצמאית. מתוך הרעיונות הללו צמח הרעיון הדמוקרטי וחלק גדול מהתנועות הלאומיות שהתפתחו באירופה שאפו לכונן משטר דמוקרטי במולדתם לאחר שתקבל עצמאות. רעיונות אלו ערערו את סמכות המלכים ששלטו באירופה באותה עת ושנחשבו לשליחי האל. רעיונות השוויון החירות וריבונות העם הפכו בסיס לאיחוד לאומי בין תושבי המדינה. התושבים הפכו לאזרחי המדינה במקום נתיניו של המלך. העובדה שמדובר ברעיונות אוניברסאליים אפשרה לכל זרם בקרב עמי אירופה לאמץ את ערכי היסוד של ההשכלה. 

 

ב.התנועה הרומנטית: (מקור השם הוא במילה רומנס שפירושה סיפורים ואגדות מימי הביניים) התנועה הרומנטית נולדה במאה ה-19, כניגוד לתנועת ההשכלה. התנועה הרומנטית הדגישה את הרגש והלב על חשבון ההיגיון והאינטלקט, בניגוד לתנועת ההשכלה שראתה בתבונה ובשכלתנות, את הגורם היסודי והחשוב ביותר בהתנהגות האנושית. הרומנטיקנים שאפו לגלות את ההתלהבות, הכמיהה והגעגועים, סערת הרגשות, הספונטאניות, סגידה ליופי, אהבה, כמיהה אל העבר המיתולוגי. לכן פנו לעבר הרחוק ומצאו בו דמויות מרגשות ומלאות קסם. התנועה הרומנטית מילאה תפקיד רב משמעות בלידתה של הלאומיות. התנועות הלאומיות פנו לרעיונות הרומנטיים כדי ליצור את ההתלהבות, הספונטאניות, ההתרגשות כדי לגרוף המונים למאבק. התנועה חיפשה אחר המיוחד והשונה בכל עם. המיוחד-המשותף לבני אותו עם, השונה – המייחד אותם מעמים  אחרים. האיטלקים, לדוגמה, הדגישו את ההיסטוריה המפוארת של העם הרומי בעת העתיקה.הם עודדו את טיפוח הקשר של בני האדם עם העבר של הלאום באמצעות אגדות עם, מיתוסים, שירה, פולקלור כדי ליחד אותם ולהדגיש את שונותם מעמים אחרים.

 

ג.החילון: הכנסייה הקתולית הייתה אוניברסאלית במהותה ובשורתה הייתה אחת: נוצרי טוב הוא זה שמאמין בעיקרי האמונה הנוצרית ונשמע להוראות הכנסייה. הכנסייה התייחסה אל המאמינים ככלל ללא חלוקה לעמים מסוימים. הכנסייה אסרה על השמעת דעות הנוגדות את הסמכות הדתית, דבר שמנע את חופש הביטוי.

במאה ה-15 החלה תקופת הרנסאנס (התחייה) ועמה החל תהליך רחב מימדים של חילון בחברה האירופאית. מדעני הרנסאנס הוכיחו באופן מדעי כיצד מתנהל העולם וסתרו את האמונה הדתית ובכך תרמו רבות להתפשטות תהליך החילון. ככל שגדל הידע הנרכש, כך איבדה הכנסייה בהדרגה את השפעתה והוצגה כמי שמעודדת אמונות הנוגדות את השכל הישר. במקביל התפשטה תופעת החילון  ונתפסה כמייצגת את המדע והמחשבה הרציונאלית. ירידת ההשפעה הדתית הביאה לחיפוש אחר תחליף לדת. הלאומיות הפכה לדת אזרחית והיוותה תחליף כאשר השתמשה בסמלים של דת והעניקה ללאום ולמולדת משמעות של קדושה.

לפני המהפכה הצרפתית היתה הדת למרכיב עיקרי בזהותם של אנשים (בני האדם קודם כל היו דתיים-  נוצרים או יהודים). בעקבות תנועת ההשכלה והמהפכה הצרפתית נחלש מעמדה של הדת, והזהות הלאומית נעשתה למרכיב העיקרי בזהותם של האנשים. כלומר, בני אדם היו קודם-כל צרפתים או גרמנים או פולנים או איטלקים, ורק אח”כ היו דתיים (נוצרים או יהודים).

אירועים פוליטים:

ד. המהפכה האמריקאית :זוהי המהפכה הלאומית הראשונה-מלחמת השחרור של המושבות האנגליות מהשלטון האנגלי.(1776) האמריקנים ברובם צאצאי אנגלים, ובאמריקה פתחו זהות חדשה – אמריקנית, שהדגישה ערכים דמוקרטיים של חירות ושוויון הזדמנויות. החלום של האמריקנים ,חלום על חיי חירות ושפע, הוא שגיבש אותם לעם. הם מרדו באנגליה בהשפעת רעיונות תנועת ההשכלה. בהצהרת העצמאות האמריקנית נאמר: ” כל בני האדם נבראו חופשיים, שווים והאל העניק להם זכויות שאי אפשר לשלול מהם (זכויות טבעיות): לחיים, לחירות ובקשת האושר”. כשהאמריקנים הרגישו שהשלטון האנגלי הוא שלטון עריץ שפוגע בזכויותיהם הטבעיות הם מרדו בו והתנתקו מאנגליה, הקימו את ארה”ב וקבעו את צורת המשטר המתאימה להם. ע”י כך הם יישמו את רעיון ריבונות העם, כלומר – העם קובע מי ישלוט. המהפכה האמריקאית היא מהפכה פוליטית ששמה ערכים ועקרונות פוליטיים שהאמריקנים בחרו בהם. הקמת ארצות הברית היוותה תקדים להקמת מדינת לאום על בסיס רעיונות הנאורות. האירוע תרם להתפשטות הלאומיות בכך שעמי אירופה נוכחו לדעת שיש אפשרות למרוד ולהיפטר מהמשטר הישן ולהקים מדינה מסוג חדש, המתבססת על ערכי הנאורות ורעיונות הלאומיות המודרנית.

 

ה.המהפכה הצרפתית:המהפכה הצרפתית (1789)הושפעה מרעיונותיה של תנועת ההשכלה, ובקשה לתת להם ביטוי מעשי (פוליטי). ערכי המהפכה הצרפתית היו: חופש, שיוויון ואחווה. המהפכה הצרפתית כוונה בעיקר נגד שלטון המלך והאצילים, ובקשה להעניק זכויות פוליטיות לחלקים גדולים יותר בעם. לפני המהפכה, היה המלך בחסות האל –  מעל החוק, ומטרת המהפכה היתה להפוך את כולם לשווים בפני החוק. לאחר המהפכה הלגיטימציה לשלטון ניתנה מהעם (כמו במשטר דמוקרטי – הרוב קובע ולא המיעוט). “. האספה הלאומית ניסחה את הצהרת זכויות האדם והאזרח, הקובעת שבני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווי זכויות ומכריזה שהריבונות שייכת לעם ולא לשום פרט או גוף אחר.

המהפכה היתה ביטוי ראשון להופעת הלאומיות בהיסטוריה, בכך שבקשה להפוך את העם הצרפתי (שהיה קבוצה בעלת מכנה משותף) לעצמאי מבחינה פוליטית. כלומר, כל מי שהנו צרפתי (וחי בגבולות צרפת) יכול להשתתף במשחק הפוליטי, על בסיס היותו אדם חופשי בעל זכויות טבעיות.המהפכה מוטטה את הסדר החברתי-מעמדי הישן, את המבנה השלטוני של מדינה הכפופה למלך ואת ההיסתמכות על הלגיטימציה של הכנסיה לביסוס הסדר הפוליטי-חברתי הזה (“מלך החסות האל”). המהפכה היוותה תקדים היסטורי בתוך אירופה לאפשרות להיפטר מהסדר הישו ומהשלטון הקודם ולהקים שלטון לאומי חדש המתבסס על ערכי המהפכה הצרפתית והלאומיות המודרנית.

 

ו.כיבושי נפוליאון:ב-1799 נפוליאון בונפרטה  תפס את השלטון בצרפת באמצעות הצבא, וב-1804 הוכתר כקיסר. נפוליאון אימץ את רעיונות הנאורות (ההשכלה) וראה עצמו מנהיג המהפכה הצרפתית, שנועד להפיץ את ערכיה ואת רעיונותיה באמצעות כיבושים צבאיים בכל אירופה. בתקופת שלטונו התרופפו יותר ויותר הישגי המהפכה הצרפתית. מצד אחד נפוליאון הפיץ את רעיונות המהפכה ושחרר את העמים שכבש משעבוד לסדר הישן. מצד שני, הוא לא התחשב באופיים הלאומי, בתרבותם ובזכותם לריבונות של העמים באימפריה שהקים, ולכן בשטחי שלטונו החלו להתגבש תנועות לאומיות שנאבקו נגד הכיבוש ולמען עצמאות.

כיבושי נפוליאון עוררו רגשי השפלה כבדים בקרב העמים שכבש. התנועה הלאומית בגרמניה, שחשה מושפלת וכועסת, הבליטה בתגובה ללאומיות הצרפתית, את ייחודה האתני (שפה היסטוריה ותרבות). על-בסיס ייחודיות זו, בקשה לבנות תודעה לאומית גרמנית ייחודית, שאינה דומה ללאומיות הצרפתית, מאחר וזו נכפתה עליהם באמצעות כיבושי נפוליאון.

 

[לא בחומר למבחן] קונגרס וינה: לאחר התמוטטות שלטונו של נפוליאון והתפוררות האימפריה שהקים, התכנס קונגרס וינה (1815). ההתעוררות הלאומית נבלמה בהחלטות קונגרס וינה והוחזר הסדר הישן לקדמותו. אולם הרעיונות שעוררה המפכה הצרפתית והתודעה הלאומית הופצו ברחבי אירופה וחדרו לקבוצות אתניות ששאפו להגדרה עצמית ולריבונות במסגרת מדינת לאום משלהם.

מהפכות “אביב העמים” (1848) – מרבית המהפכות שהתחוללו בגל מהפכות זה היו מהפכות לאומיות, מנהיגי המהפכות הללו היו אינטלקטואלים – סופרים, משוררים, מרצים וסטודנטים. המהפכות התחוללו באיטליה, בצרפת, במדינות גרמניה, באוסטריה ובהונגריה. המהפכות דוכאו בזמן קצר, אך עצם המאבק של המהפכנים לחירות ביסס את הרעיונות הלאומיים, הליברליים והדמוקרטיים וחיזק את התנועות הלאומיות בעמי אירופה.

 

ז. תיעוש ועיור – במהלך המאה ה-19 המהפכה התעשייתית גרמה לעיור ולאבדן המסגרות המסורתיות של הקהילה. בעקבות הגידול הדמוגראפי, תהליכי העיור, תהליכי התיעוש, המונים החלו עוזבים את כפריהם ועברו להתגורר בעיר הגדולה. הגירתם של מיליוני איכרים מהכפרים אל העיר הרסה את דפוסי החיים המסורתיים ויצרה מסגרות חברתיות כלכליות חדשות. היעדר תחושת שייכות בחיי ההמון הביא לידי רצון ואפשרות להשתייך לאומה ולמטרותיה הלאומיות. המעבר לעיר הגביר את תחושת הניתוק והניכור בסביבה החדשה אליה עברו וגבר הצורך להזדהות ולהשתייכות למסגרות שיעניקו תחושת ביטחון. הלאומיות הקנתה תחושת שייכות לקבוצה והעניקה ביטחון וגאווה ובכך הפכה למוקד הזדהות עבור ההמון.

ח. תחבורה תקשורת וחינוךמכונת הקיטור הובילה לפיתוח רכבות והנחת תשתית תחבורה עניפה ברחבי אירופה. פיתוח זה אפשר לשנע אנשים למרחקים ממקום למקום ובכך להפיץ, בין היתר, את רעיונות הלאומיות. התפתחויות טכנולוגיות נוספות בתחום התקשורת, כגון מכונות דפוס תעשייתיות והטלגרף אפשרו הפצת הרעיון והתרבות הלאומיים לכל שכבות האוכלוסייה. שינויים בתחום החינוך להמונים, מערכת חינוך מנותקת מהכנסייה, עליה באחוז יודעי קרוא וכתוב, עיתונות, ספרות ותקשורת . ידיעת קרוא וכתוב העמיקה את מעורבות הציבור בחיים הפוליטיים והחברתיים. תהליכי המודרניזציה שסייעו להפצת הרעיונות הלאומיים המודרניים וטיפוח תרבות לאומית לגווניה השונים בקרב שכבות אוכלוסיה רחבות.

לסיכום ,במהלך המאה ה19 הוקמו ברחבי אירופה תנועות לאומיות רבות  והסיכות לכך היו רבות ומגוונות. בהשפעת הלאומיות המפה המדינית של אירופה השתנתה בצורה קיצונית בין  המאה ה- 19   ועד סוף מלחמת העולם הראשונה .

המאפיינים ודפוסי הפעילות של התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה במאה ה-19

מבוא

במהלך המאה ה19 הוקמו ברחבי אירופה תנועות לאומיות שהביאו לשינויים רבים במפת אירופה. המפה המדינית של אירופה השתנתה בצורה קיצונית בין  המאה ה- 19   ועד סוף מלחמת העולם הראשונה .

המאבקים הלאומיים היו שונים ממדינה למדינה אך ניתן בכל זאת למצוא מספר מאפיינים משותפים למרבית התנועות הלאומיות והם:

  1. המטרה של התנועות הלאומיות הייתה להיאבק למען הקמת מדינת לאום עצמאית (ריבונית) בחבל הארץ שאליו התייחסו כמולדת. התנועות הלאומיות נאבקו לסילוקו של שלטון זר מאדמת המולדת של בני הלאום כמו ביוון , או לאיחוד יחידות פוליטיות נפרדות לכלל יחידה לאומית – פוליטית אחת, כמו בגרמניה ואיטליה.
  2. דפוסי הפעולה של התנועות הלאומיות: התנועות הלאומיות עסקו בטיפוח התודעה הלאומית בקרב בני הלאום במטרה לחזק את הלכידות והשותפות בין כל בני הלאום. הן עשו זאת בדרכים מגוונות כגון:

א. החייאת השפה הלאומית  המשותפת כדי ליצור זהות מיוחדת ונפרדת לכל אומה.

ב. טיפוח מסורות עממיות  הכוללות  אגדות ושירי עם  ותלבושת לאומית.

ג. חקר והוראת ההיסטוריה המשותפת  כדי להדגיש את הקשר בין ההווה לעבר המפואר של העם .

ד.  יצירת סמלים לאומיים הכוללים דגלים , המנונים , ואתרי הנצחה וזיכרון. הדגל  נחשב לסמל שלמענו מוכנים בני אדם למות . השירה המשותפת והכבוד הניתן להמנון יוצרים תחושה של שייכות ומחויבות כלפי הלאום והארץ.אנדרטאות לאומיות לזכר לוחמים פטריוטים שהקריבו את חייהם למען המולדת ולזכר קרבות גבורה, ובתי עלמין צבאיים, היו אף הם כלים להפצת הלאומיות, הם הפכו למקדשים של פולחן לאומי.

דפוס פעולה נוסף הוא פעילות פוליטית להקמת מדינה לאומית. התנועות הלאומיות ניהלו מאבק פוליטי בדרכים שונות כדי להגשים את מטרתם: מדינת לאום ריבונית ומאוחדת.

  1. המנהיגים של התנועות הלאומית היו מנהיגים מסוג חדש ,הם היו מנהיגים מודרניים כריזמאטיים שידעו לסחוף אתהמונים אחריהם. הם האמינו ברעיונות ההשכלה של זכויות יסוד וריבונות העם .המנהיגים האמינו ביכולתם לשנות את הסדר החברתי-פוליטי הקיים וניהלו מאבקים בדרכים שונות כלפי גורמים חיצוניים ונגד כוחות בארצם שרצו לעכב את השגת יעדיהם -בעיקר כוחות המשטר הישן : המלוכה, האצולה, והכנסייה. הם באו בדרך כלל משכבת הבורגנות המשכילה – מעמד הביניים – מקור הסמכות של המנהיגים נבע כאמור האמונתם ביכולתם לשנות את הסדר החברתי-פוליטי הקיים.
  2. בכל מאבק לאומי היו גורמים המסייעים וגורמים המעכבים את מימוש המטרות של התנועות הלאומיות- גורמים אלה היו : אופי השלטון, היקף המודרניזציה, כוחה של הכנסייה, מידת הפיצול החברתי, המדיני והפוליטי.
  3. רוב התנועות הלאומיות התגבשו בשלביםמפעילות מצומצמת של משכילים להקמת אגודות לאומיות ועד לגיוס המונים למאבק צבאי להשגת שחרור לאומי.מרבית החוקרים מסכימים כי תנועות לאומיות נולדות ומתחילות לפעול בקרב האינטליגנציה, שכבת המשכילים. שכבה זו המורכבת מאנשי רוח, סופרים, מורים, מרצים, עיתונאים , מלחינים וציירים, מגלה פתיחות לקליטת רעיונות חדשים, ופועלת להשריש את רעיון הלאומיות בעמיהם. הם עושים זאת באמצעות טיפוח התודעה הלאומית. בהמשך הוקמו כבר אגודות לאומיות שביצעו פעולות ממשיות להשגת העצמאות .בשלב הזה התנועות הלאומיות יוצאות אל הרחובות ובאמצאות הפגנות מנסות לקדם את מטרתן הפוליטית (“אביב העמים”). דרך נוספת היא מה  שקרה באיטליה, שם פעלה בין השנים 1815- 1831 אגודת הקרבונרי (שורפי הפחם) שביצעה פעולות טרור שהיו מכוונות נגד השלטון האוסטרי באיטליה  ולבסוף מתרחש   המאבק הצבאי ההמוני שמטרתו לסלק שליטים זרים ולכבוש שטחים שהוגדרו חלק מהמולדת הלאומית .

הרחבה של סעיף 5: השלבים בהתפתחות התנועות הלאומיות והדגמתם בתנועה הלאומית האיטלקית

שלבי התפתחות הפעילות הלאומית באירופה במאה ה-19           הלאומיות באיטליה
שלב א’-שלב ההיערכות

שלב בו כמה מאות בודדות של אנשים, בדרך כלל משכילים בני המעמד הבינוני, מתחילים לגבש את המסגרת הלאומית ומניחים את היסודות לתרבות הלאומית.

הפעילות הלאומית בשלב זה מתמקדת ביצירת אוסף של דימויים עצמיים על אודות העבר, ההווה והעתיד של בני הלאום.

במסגרת יצירת התרבות הלאומית מתגבשת השפה הלאומית התקנית,  שירים, אגדות עממיות ומוסיקה מסורתית. בשלב זה בד”כ נכתב גם מחקר שיטתי ראשוני של העבר והמורשת של בני הקבוצה הלאומית.

החשיבות של שלב זה  מרכזית ביצירת אוסף של דימויים עצמיים על אודות העבר, ההווה והעתיד של הקבוצה הלאומית.

הקמת אגודות סתר – הוקמו באיטליה במטרה להתנגד לשלטונו של נפוליאון. למשל, אגודת ה”קרבונרי”  (הפחמיים) שנוסדה ב1810 .

הקשרים בין האגודות האלה היו רופפים. לכל אגודה מטרות שונה  והרכב חברתי שונה מאוד. בחלק מהאגודות פעלו   קציני צבא, ובאחרות סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים. אך המשותף לכולן היתה הפטריוטיות והרצון בעצמאות לאומית וכן השאיפה להשתחרר מעולו של השלטון זר ולבטל המלוכה האבסולוטית.

היה ביניהן שיתוף פעולה חלקי בלבד ולעיתים רחוקות פעלו מתוך אחדות אמיתית. הן נאלצו לפעול בחשאיות מכיוון שסכנת מוות איימה  עליהם אם יכשלו במעשיהם.

גו’זפה מאציני היה חבר באגודת הקרבונרי ,אך ראה את חוסר היעילות שלה ולאחר שהושלך לכלא ב-1830 בשל פעילותו באגודה, החליט להקים את “איטליה הצעירה”-תנועה לאומית איטלקית שפונה לדור הצעיר  ומטרתה  לאחד את איטליה למדינה  עצמאות.מטרתה העיקרית של תנועה זאת הייתה לשחרר את איטליה מהשלטון הזר ולאחד את נסיכויות איטליה כרפובליקה חוקתית-דמוקרטית מאוחדת שתבטיח שוויון זכויות לכולם.

שלב ב’- שלב ההרחבה

שלב זה מאופיין בהרחבת מעגל השותפים בתנועה הלאומית וחיזוק הקשרים המלכדים ומקשרים בין האנשים המרגישים שייכים לאותו הלאום.

בשלב הזה התבססה רשת של אגודות לאומיות המגייסות כספים, מייסדות בתי ספר, מארגנות טקסים לאומיים, מקימות אתרי תרבות ומורשת לאומיים ומוציאות לאור עיתונות לאומית.

בשלב זה מופיעים אמנם ניצנים של פעילות פוליטית מאורגנת למען השגת הזכויות הלאומיות, אך הדגש המרכזי בפעילותה של התנועה הלאומית הוא בתחומי התרבות והחברה. פעילות שמטרתה לעודד ולטפח את הזהות הלאומית ואת ההשתייכות הוולונטרית לארגונים לאומיים שהיוו מסגרת חברתית המקשרת בין בני אדם ומעודדת אותם לפעול למען המטרה הלאומית

 

 

חילוקי הדעות בתוך התנועה הלאומית :

כאשר הרעיון הלאומי החל להיות מופץ ברחבי איטליה הועלו הצעות שונות בנוגע לאופייה של המדינה האיטלקית שתקום:

1.         מאצ’יני ,מנהיג “איטליה הצעירה” ,שאף להקמת רפובליקה באיטליה המאוחדת, והאמין שמטרה זו תושג על ידי התקוממות עממית ללא הישענות על מלכים או מדינות זרות.

2.         קבוצה אחרת טענה כי לא ניתן להילחם באוסטריה ללא עזרה של המלכים מפימונט  ולכן יש להקים באיטליה מונרכיה ליברלית בראשות מלך פיימונט.

3.         קבוצה שלישית בראשות גיאוברטי היתה מוכנה להסתפק בפדרציה בראשות האפיפיור פיוס שגילה נטיות ליברליות ואהד בתחילת דרכו את רעיון איחוד איטליה.

 

בשנת 1831 הקים מאצ’יני במרסיי את תנועת   “איטליה הצעירה”.

בשנת 1833 כללה תנועה זאת 60,000 תומכים והיו לה ועדים מקומיים בכל עריה הראשיות של איטליה.

כעבור שנה יסד מאצ’יני גם תנועה של “אירופה הצעירה” , שתפעיל ועדים לאומיים בגרמניה, פולין ובשוויץ.

שלב ג’  שלב המאבק

שלב זה נחלק לשניים:

א. שלב המאבק העממי

בשלב זה הרעיון הלאומי קנה אחיזה באזורים שונים ובשכבות אוכלוסייה רחבות ומגוונות.

שלב זה מאופיין בגיוס ההמונים למאבק למען השגת זכויות לאומיות

התנועות הלאומיות יוצאות אל הרחובות ובאמצעות הפגנות או צעדות מחאה, מנסות לקדם את מטרתן הפוליטית. הביטוי המובהק לשלב זה הוא מהפכות 1848 “אביב העמים”.המאבק הלאומי מתנהל גם נגד שליטים מקומיים ו/או זרים המתנגדים לשינוי הלאומי ומנסים לשמר את הסדר הפוליטי והמדיני הישן.

זה גם השלב בו מתגבשים הכיוונים הפוליטיים בתוך התנועה הלאומית סביב שאלת האופי החברתי והפוליטי של החברה הלאומית.

.ב.שלב המאבק המדיני דיפלומטי והצבאי

בשלב זה הכוחות הקובעים את אופי המאבק הלאומי ואת תוצאותיו הם כוחות בעלי יכולות מדיניות וצבאיות והמאבק הלאומי עושה שימוש בבריתות מדיניות ובמלחמות במטרה לסלק שליטים זרים ולכבוש טריטוריות שהוגדרו חלק מהמולדת הלאומיות.

 

המעבר משלב מאבק אחד לשלב המאבק השני איננו אוטומטי ואינו חד כיווני.התפתחותה של תנועה לאומית יכולה להיעצר לפני השלב הראשון או השלב השני ואף לסגת לאחר תקופה קצרה.

 

מרידות “אביב העמים” באיטליה:

בינואר 1848 יצאו בני סיציליה אל הרחובות במרד גלוי נגד השלטון הכושל. בתוך חודש פרצו מהומות דומות כמעט בכל הערים הגדולות באיטליה ואף החלו התקוממויות עממיות  ומהפכות בכל רחבי אירופה שביטאו תסכול ואי שביעות רצון מצד האוכלוסייה.

כתוצאה מכך הוכנסו חוקות ליברליות בכמה מן המדינות באיטליה כמאמץ של השליטים למנוע מהפכה. הונפו דגלים לאומיים,ונערכו אסיפות עם גדולות .

מלך פיימונט  הכריז מלחמה על אוסטריה כדי להגן את האפיפיור שנפגע ממהלכיה. הוא נאלץ לחתום על שביתת נשק. הדבר הוביל לטענות נגדו כי בגד ברעיון הלאומי ולאי סדר גדול באיטליה.

מאצ’יני המשיך לדבוק באידיאל השחרור הלאומי, האיחוד, והקמת רפובליקה איטלקית.  באותה עת הצטרף אליו גריבלדי ו”אדומי החולצות” שלו.

שניהם שבים לרומא לאחר נטישת האפיפיור, מכנסים בה אסיפה מכוננת שמכריזה על הקמת כרפובליקה.

המרד דוכא ע”י הצרפתים והאוסטרים. הסדר הושב על כנו פרט לפיימונט.

הרפובליקה של רומא לא הצליחה לגייס תמיכה נרחבת יותר באיטליה וכישלונה הפיח מחדש אמונה במלוכה חוקתית כפתרון היחיד המוסכם על הכול.

השלב הדיפלומטי והצבאי

איחוד צפון איטליה (פירוט בסיכום)

שלב ד’ לאחר הקמת המדינה הלאומית הריבונית

הפצת והרחבת התודעה הלאומית נמשכת ואף מתגברת לאחר הקמתה של המדינה הלאומית הריבונית. המדינה הלאומית שוקדת על חיזוק הקשר בין היחיד לאומה ולמדינה. המדינה הלאומית מפעילה מנגנונים המחייבים יחידים להוכיח הזדהות עם הלאום ונאמנות למוסדות המדינה הלאומית. זאת בניגוד לשלבים הקודמים, לפני הקמת המדינה הלאומית, בהם הפעילות הלאומית וההזדהות עם המטרות והערכים הלאומיים נעשו על בסיס וולונטרי.

המדינה מפעילה אמצעים משפטיים, כלכליים, חינוכיים ותרבותיים כדי לחזק את הזהות והלכידות הלאומית ולפעול נגד גורמים הנחשבים עוינים ומסוכנים לזהות הלאומית של החברה והמדינה.

יצרנו את איטליה כעת עלינו ליצור את האיטלקים” (מסימו ד’אזלי, 1860)

איטליה אוחדה בסופו של דבר “מלמעלה” על ידי שליטי פיימונטה – סרדיניה, בזכות פעולותיו המדיניות של קאבור ופעולותיו הצבאיות של גריבלדי, ונוסדה בה מלוכה חוקתית. אולם רוב תושבי איטליה לא חשו עצמם איטלקים. שנים רבות של פיצול מדיני יצרו תרבויות מקומיות שונות מאוד זו מזו. האיטלקים עדיין לא ראו עצמם חלק ממדינת לאום אחת, וזהויות מקומיות ואזוריות גברו על זהויות ממלכתיות. השפה האיטלקית היתה נחלתם של שני אחוזים בלבד במדינה  והפערים החברתיים בין הצפון המתועש לדרום החקלאי נותרו בעינם. אחת הדרכים לבניית אומה איטלקית היתה ללמד את הנוער איטלקית באמצעות בתי ספר ממלכתיים.

האיחוד באיטליה היה רק תחילתו של תהליך בניית האומה האיטלקית. השלטון טיפח את הפטריוטיזם , אהבת המולדת והתודעה הלאומית באמצעים שונים.

כך למשל הספר “הלב”  שימש להנחלת ערכים לאומיים ופטריוטיים.

 

התנועה הלאומית האיטלקית: המאבק לאיחוד לאומי באיטליה[3] [1860]

 

המאבק לאיחוד איטליה (מאבק שהחל “מלמטה” [מהעם] אך בהדרגה משתנה “למאבק מלמעלה”[מההנהגה])

המצב באיטליה לפני תחילת המאבק הלאומי היה של פיצול למספר ממלכות ונסיכויות  שהיו כפופות לשלטון זר צרפתי ואוסטרי ולשלטון הכנסייה הקתולית (“מדינת האפיפיור”). לכן המאבק הלאומי האיטלקי התמקד בשתי מטרות :

    1. שחרור מעול השלטון הזר.
    2. הקמתה של מדינה אחת מאוחדת.

המצב באיטליה לפני המאבק הלאומי: איטליה הייתה מפוצלת למספר יחידות מדיניות נפרדות. חלקן נשלטו באופן  ישיר או עקיף על ידי הקיסרות האוסטרית, חלקן נשלטו על ידי שושלות מלוכה מקומיות ומדינה אחת הייתה שייכת לכנסייה הנוצרית.

מטרת המאבק: לשים קץ לפיצול המדיני ולאחד את תושבי איטליה במדינת לאום איטלקית אחת.

הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק: היו מנהיגים מהסוג החדש –

  • גוזפה מציני: הוגה דעות ומנהיג לאומי
  • גוזפה גריבלדי: לוחם ומפקד צבאי ומנהיג לאומי
  • קמילו כבור: היה ראש ממשלת פיימונטה-סרדינייה משנת 1852. זו הממלכה שהובילה את האיחוד הלאומי בהנהגתו של קבור.

למאבק לשחרור ולאיחוד איטליה היו מספר שלבים:

*כבר בראשית המאה ה- 19 קמו באיטליה אגודות מהפכניות שקראו לצאת כנגד השלטון הזר (הצרפתי או האוסטרי) ולכונן רפובליקה מאוחדת באיטליה. ההתקוממות דוכאה על-ידי כוחות אוסטריים וצרפתיים.

דוגמא לאחת מהאגודות הללו היא אגודת הקרבונרים (שורפי הפחמים), שאחד מחבריה היה ג’וזפה מאצ’יני. באגודה היו חברים משכילים, מרצים וסופרים וכן אנשים ממעמד הביניים, שרצו לבצע באיטליה הפיכה ברוח המהפכה הצרפתית. האגודה ביצעה מעשי טרור בשלטון, אך התקוממותה לא הצליחה, מכיוון שהאיטלקים היו מחוסרי תודעה לאומית, וגם לא ידעו על קיומם של תנועות  אלה.

*ב-1831 הקים מאצ’יני את התנועה הלאומית של איטליה-” איטליה הצעירה”, שמטרתה שחרור מעול זרים והקמת מדינה איטלקית  עצמאית ומאוחדת.

*בשנת 1848 (“אביב-העמים”) פרצו התקוממויות ברחבי איטליה בהנהגת שני המהפכנים: ג’וספה מאצ’יני וג’וספה גריבלדי. הדרישה הייתה סילוק השלטון הזר והשגת חופש. רוב ההתקוממויות נכשלו, פרט לממלכת פיימונט-סרדיניה (צפון איטליה), שבה שלטו המלך ויטוריו אמנואלה השני יחד עם ראש הממשלה הרוזן קמילו קאבור.

*הרוזן והמלך תמכו ברעיון האיחוד והבינו שהנסיכות פיימונט-סרדיניה בלבד לא תוכל לממש את איחוד איטליה בכוחות עצמה. לכן נעזרו האיטלקים בקיסר צרפת, נפוליון השלישי, בכדי לסלק את האוסטרים מרוב שטחה של צפון איטליה ולהביא לאיחודה תחת הנהגת ממלכת פיימונט-סרדיניה.(1859)

*בעזרת גאריבלדי, שהגיע עם אלף מתנדבים (“מסע האלף”), המורדים החלו לשחרר שטחים בסיציליה (דרום איטליה) והעבירו אותם לממלכת פיימונט-סרדיניה. הם כבשו  את ממלכת נפולי בדרום שתמכה באוסטריה ונעצרו לפני רומא כדי למנוע מלחמת אזרחים והשליטה הועברה למלך פיימונט-סרדיניה.

*ב1861 הכריז מלך פיימונט-סרדיניה על עצמו כמלך על איטליה כולה, למעט רומא בשליטת האפיפיור וונציה שהייתה בשליטת אוסטריה.

*ב1866 סופחה ונציה לאיטליה

*ב-1870 סופחה גם רומא והייתה לבירת איטליה כולה

ניתן לראות שהלאומיות האיטלקית החלה “מלמטה” כלאומיות ליברלית-דמוקרטית, אך בהדרגה הפכה לפחות דמוקרטית – למלוכנית. לבסוף איטליה אוחדה “מלמעלה” על ידי שליטי פיימונט-סרדיניה ורק לאחר האיחוד החל תהליך בניית האומה האיטלקית שכלל טיפוח של תודעה לאומית ופטריוטיזם.

תהליך האיחוד היה רצוף פשרות פוליטיות ונעשה בשלבים, מה שהחליש את תחושת האחדות וחידד את ההבדלים בין הדרום החקלאי והצפון התעשייתי. רק 2% מתושבי המדינה ידעו איטלקית והיה ריבוי תרבויות מקומיות שונות שנוצרו בזמן הפיצול. לאחר האיחוד החל תהליך של בניית האומה האיטלקית. “יצרנו את איטליה, כעת עלינו ליצור את האיטלקים”.אחד הצעדים החשובים ליצירת אומה איטלקית היה פתיחת בתי ספר המלמדים איטלקית.

הלאומיות האיטלקית דגלה ברעיונות ליברליים של שוויון חירות ואנושיות.לאומיות אינטגראלית-מלכדת.

 

גורמים מסייעים לאיחוד:

*כישוריהם של המנהיגים שהיו מנוסים והשתמשו בכל האמצעים על מנת להגיע להישגים-גם מלחמה וגם הסכמים פוליטיים. הם ידעו להתאים את פעולותיהם לצרכים וההתפתחויות. קאבור שחיזק את פיימונט, והתמיכה העממית בגריבלדי.

*תמיכה של אנשי האינטליגנציה , הסטודנטים ובני המעמד הבינוני ברעיונות הלאומיות.

*העזרה הצרפתית, שסייעה בגירוש האוסטרים מהממלכות האיטלקיות.

גורמים שעיכבו את האיחוד:

*מדינת האפיפיור סירבה לוותר על עצמאותה. האפיפיור חשש שהאיחוד יוביל לתהליך של חילון וירידת כוחה של הכנסייה והדת באיטליה.

*אוסטריה שאפה לשמור על השטחים בשליטתה ופעלה כדי להכשיל את ניסיונות האיחוד של איטליה.

*פיצול פנימי בשלבים המוקדמים בקרב מובילי המאבק הלאומי – מנהיגות תנועת השחרור והמנהיגים הכריזמטיים באזור לא קבעו מטרה אחת למאבק. חלק רצו ברפובליקה וחלק אחר רצה לשמור על מלוכה.

*עקב הפיצול השלטוני באיטליה היה גם פיצול חברתי-תרבותי בין תושבי המחוזות. רוב האיטלקים לא דיברו איטלקית  אלא ניבים מקומיים ושפת השליטים .בנוסף היה קיים  פער גדול בין צפון איטליה המתועשת לבין הדרום החקלאי.

מפה של איחוד איטליה: 1861

 

 

 


 

 

תיכון למדעים לוד

היסטוריה תשע”ז

התנועה הלאומית היהודית המודרנית הציונות ומאפייניה העיקריים

מיקוד:

הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית

 

  1. התעוררות ספקות בפתרון האמנציפציה בשל גילויי האנטישמיות במערב ומרכז אירופה.
  2. החשש מאובדן הזהות היהודית בד בבד עם תהליכי החילון וההשתלבות בחברת הרוב.
  3. גילויי האיבה כלפי היהודים מצד השלטון והחברה במזרח אירופה.
  4. השפעת רעיונות הלאומיות והפעילות של התנועות הלאומיות במאה ה- 19 באירופה על היהודים. )”וכי נופלים אנחנו מהם”? לצד דחיית היהודים מקבוצת ההשתייכות הלאומית(.

 

 

פועלו של בנימין זאב הרצל לבניית התנועה הציונית ולארגונה

 

  1. תחנות בחייו של הרצל.
  2. בעיית היהודים והפתרון המוצע לה בספרו של הרצל “מדינת היהודים”.
  3. הקונגרס הציוני הראשון ותכנית באזל: מטרה ואמצעים. מהי חשיבותה של התכנית?
  4. הקמת המסגרות הארגוניות למימוש מטרות התנועה.
  5. ניסיונותיו של הרצל לקבל צ’רטר מהסולטן העות’מאני והשגת הסכמת המעצמות )גרמניה, הקיסרות הרוסית ובריטניה( למתן ערבויות לצ’רטר זה.
  6. פולמוס אוגנדה: תוכנה של ההצעה, מי תמך בה ומדוע? ומי התנגד לה ומדוע?

 

פעולותיהם של הציונים בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה

 

  1. העלייה לארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה: סיבות לעלייה, קשיי העולים(.
  2. הקמת צורת התיישבות חדשות )מושבה וקבוצה(, הקמת העיר העברית – תל אביב, הכרת מפת ההתיישבות בארץ ישראל.
  3. הקמת מסגרות חברתיות-פוליטיות. )ארגוני האיכרים במושבות, מפלגות הפועלים ומקומן בחיי חבריהן; אין הכוונה להשוואה בין מצעי המפלגות השונות(.
  4. הקמת מסגרות ביטחוניות. )השומר כארגון המשלב את רעיון “כיבוש העבודה” ברעיון “כיבוש השמירה” ומגלם את דימוי היהודי החדש(.
  5. אישים וארגונים שסייעו לפעילות הציונית. )שיטת האפוטרופסותוהביקורת עליה )העזרה של הברון רוטשילד למושבות(, פעילותו של ד”ר ארתור רופין והמשרד הארץ ישראלי למען היישובהיהודי בא”י(.
  6. הנחת התשתית לתרבות וחינוך עברי. )”מלחמת השפות”, עיתונות, פעילותו של אליעזר בן יהודה, הקמת הסתדרות המורים ומסגרות חינוכיות עבריות(.

 

 

התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה

 

  1. עמדת מנהיגי התנועה הציונית כלפי הצדדים הלוחמים בזמן מלחמת העולם הראשונה- הצגת העמדות )ניטראליות, תמיכה במדינות המרכז, תמיכה בבריטניה( והשיקולים לכל אחת מן העמדות.
  2. מדיניות השלטון העות’מאני )ג’מל פחה( כלפי היישוב היהודי בא”י בזמן מלחמת העולם הראשונה: גורמים, יעדים ודרכי פעולה.
  3. מה הניע את המדיניות העות’מאנית? )יחס עוין לעולים הציונים שהגיעו ממדינות שהשתייכו ל’מדינות ההסכמה’; עוינות למיעוטים לאומיים בגלל אופייה של האימפריה העות’מאנית כאימפריה רב- לאומית; צרכי הצבא התורכי בזמן המלחמה(.
  4. יעדי השלטון העות’מני )ג’מאל פחה(: פגיעה בפעילות התנועה הלאומית היהודית-ציונות; סיפוק צרכי המלחמה.
  5. דרכי פעולה: הצגת הצעדים שנקט השלטון העות’מני כלפי הישוב היהודי כמבטא את המדיניות שננקטה.

 

דרכי התמודדות של היישוב היהודי באי: ‘הוועד להקלת המשבר‘, ארגון נילי

 

  1. היישוב היהודי בא”י פעל למען שימור קיומו של המפעל הציוני על הישגיו- בתחומי התרבות, ההתיישבות, המסגרות הפוליטיות החברתיות והביטחוניות- שעמדו בסכנה.
  2. ניל”י- מטרות )שינוי המציאות על ידי סיוע לבריטים בכיבוש הארץ, מתוך רצון לזכות בתמיכה בריטית לאחר המלחמה(, דרכי פעולה, הסיבות להתנגדות לפעולותיו בקרב בישוב היהודי.

 

הצהרת בלפור: תוכנה, הקשיים הנובעים מנוסח ההצהרה, האינטרסים של בריטניה במתן

ההצהרה, כיצד קיבלו אותה הציונים, היהודים המשתלבים והערבים.

 

 

השוואה בין התנועה הציונית בראשית דרכה לבין תנועות לאומיות של עמים אחרים באירופה במאה ה-19

 

  1. במה דומה התנועה הציונית לתנועות לאומיות אחרות באירופה במאה ה-19. הגורמים לצמיחתן, יעדים, טיפוסי המנהיגים, דפוסי פעילות(.
  2. במה שונה התנועה הציונית מתנועות לאומיות אחרות:
  3. התנועה הציונית יכלה להישען על תפיסתם של היהודים את עצמם כעם ועל הכמיהה לציון ולהעניק להם משמעות לאומית מודרנית.
  4. האתגרים הייחודיים שעמדו בפני התנועה הציונית )הריחוק הגיאוגרפי, הפיצול הקהילתי, הלשוני והתרבותי, התלות בשליט החוקי על ארץ-ישראל ובהסכמת השלטונות המקומיים בארצות השונות לפעילות הציונית(.
  5. ריבוי המתנגדים לתנועה הציונית בתוך החברה היהודית והגיוון במניעיהם. )אורתודוכסים, יהודים משתלבים, תומכי הבונד ויהודים סוציאליסטים חברי התנועות המהפכניות.(


 

סיכום:

התנועה הלאומית היהודית המודרנית ומאפייניה העיקריים

הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי.

הציונות היא התנועה הלאומית המודרנית של העם היהודי. במסגרת הציונות קמו זרמים שונים בעלי אידיאולוגיות ציוניות שונות. מקור השם “ציונות” הוא במילה ציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. המונח נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום בשנת   1893 לתיאור תנועת “חובבי ציון”, ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה

שורה של גורמים הובילו לצמיחתה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי, כאשר חלק מן הגורמים קשורים לתהליכים בינלאומיים וחלק קשורים לשינויים שאירעו בחברה היהודית באירופה במאה ה-19.

א.השפעתן של התנועות הלאומיות באירופה

השפעת רעיונות הלאומיות והפעילות של התנועות הלאומיות על היהודים באירופה במאה ה-19.(“וכי נופלים אנו מהם?”) לצד דחיית היהודים הקבוצות לאום אירופאיות.

דוגמה הממחישה את השפעת איחוד איטליה על מבשר הציונות – משה הס בספרו רומי וירושלים 1860-

“עם שחרורה של עיר הנצח שעל נהר הטיבר[4] יתחיל גם שחרורה של עיר הנצח שבהר המוריה, עם תחייתה של איטליה תתחיל גם תקומתה של יהודה. גם בניה המיותמים של ירושלים יהיו רשאים לקחת חלק בתחיית העמים הגדולה.”

ההצלחה של התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 במאבקן לשחרור עמיהן מעול השלטון הזר ואיחודם של עמים כמו היוונים, האיטלקים והגרמנים במדינת לאום  אחת השפיעו גם על היהודים לנסות ולהפוך מקבוצה אתנית ללאום ששואף להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת – היא ארץ ישראל.היהודים היו עדים למאבקים הלאומיים והם חיו בקרב העמים שנאבקו להגדרה עצמית.הם חשבו שכמו כל העמים זה הזמן לשנות את מצבם המדיני. היהודים ראו את עצמם, בהשפעת העמים האחרים, כעם ככל העמים בעל מאפיינים מייחדים ומאחדים.

בנוסף לכך,לחלק מהיהודים היה קושי להשתלב, בשל מוצאם היהודי, בתוך החברה הלאומית המתגבשת של ארצם. על רקע התחזקותן של התנועות הלאומיות ,היהודים נדחו לשולי החברה על רקע שונותם מתרבות הרוב. דבר זה היווה מניע נוסף לצמיחת הציונות.

ב.ההשכלה והחילון

תהליך של חילון (התרחקות מן הדת) התרחש גם בחברה הכללית וגם בקרב היהודים. החל במערב אירופה ובמרכזה ובשלב מאוחר יותר הגיע גם למזרח אירופה. התהליך התפתח בעקבות תנועת הנאורות הכללית שהובילה להתפתחותה של תנועת השכלה יהודית החל מסוף המאה ה-18. משכילים יהודיים פנו לעיסוק בהיסטוריה היהודית, בתרבות ובלשון (כמו תנועת “חכמת ישראל” שקמה בראשית המאה ה-19 בגרמניה). העיסוק הזה חיזק את הגדרת היהודים כעם אחד, בעל תרבות משותפת, מעבר למרכיב הדתי של שמירת מצוות. עיקר הפעולה של המשכילים הייתה בתחום של הלשון העברית אשר נותרה עד אז בעיקר שפת התפילה. במאה ה-19 החלו לצאת ספרים, עיתונים ומחזות בשפה העברית המתחדשת ותחום זה היה למשפיע מכל על ההתעוררות הלאומית. בעקבות תהליך החילון, הבינו היהודים שעליהם לקחת את גורלם בידם ולפעול למימוש לאומיות ולהקים תנועה לאומית יהודית.הם יכלו להשתחרר מהמחשבה הדתית שיש לחכות למשיח כסימן מאלוהים שסלח להם על החטאים שלהם ומרשה להם לחזור למולדתם. עתה עלה הרעיון לקחת את האחריות ולבצע את הצעדים הנחוצים למימוש  הלאומיות היהודית.

בנוסף, עלה חשש מאובדן זהות יהודית והתבוללות בתוך חברת הרוב. בשל החילון חיפשו היהודים מקור חדש להזדהות שיאחד ויקשר ביניהם, מעבר למימד הדתי של היהדות,  וזו היתה הלאומיות.

 

  • [תנועת ההשכלה העמידה את האדם במרכז —} חילון —} קבלת אחריות —} נקיטת צעדים  —} צמיחת הציונות.]
  • [תנועת ההשכלה העמידה את האדם במרכז —} חילון —} חשש מאובדן זהות יהודית דתית —} פיתוח מימד לאומי לזהות יהודית  —} צמיחת הציונות.]

 

       ג.האמנסיפציה והאכזבה ממנה:

אמנציפציה-היא מתן שוויון זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות, לציבור או לעם שלא נהנה מיתרונות ומזכויות אלה קודם לכן. (מקור המילה בשורש הלטיני emancipare המהווה אינטגרציה לשונית דואלית למושגים ex– החוצה   ו macipare –   להעביר, למכור. משמעות השורש הנה קריאת הכרזה על מישהו כחופשי או הוויתור על סמכות מחייבת ביחס לאדם כלשהו.).                                                                                                                                       החל מסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 זכו היהודים במרכז ובמערב אירופה לאמנציפציה (שינוי משפטי שמשמעותו שחרור=מתן שוויון זכויות   אזרחי ליהודים והשוואת מעמדם לכלל האוכלוסייה לאחר שהיו מופלים ומוגדרים כנחותים). שוויון זכויות זה אפשר להם מצד אחד להשתלב בחברה הכללית.

היהודים ניצלו את ההזדמנויות החדשות והחלו ללמוד באוניברסיטאות ובבתי הספר של המדינה,התלבשו כמו החברה הכללית ודיברו את שפתה.תוך שימור המסורת או הדת בדרכים שונות הם הרגישו שייכים לאומה בה חיו והגדירו עצמם כ”צרפתים או גרמנים בני דת משה”.

דוגמאות להשתלבות:

-בתחום הכלכלי-היהודים השתלבו במקצועות החדשים כמו:רופאים,רואי חשבון,בנקאים ובתחומי האומנות השונים כמו עיתונאים,מלחינים במאים ומנהלי תיאטראות.

דוגמה:הלורד רוטשילד שהיה בנקאי עשיר בצרפת והקים רשת של בנקים ברחבי אירופה.

-בתחום הפוליטי-אדולף כרמייה שהיה שר המשפטים בממשלת צרפת ובנימין דיזרעאלי שהיה ראש ממשלת אנגליה.

-בתחום הדמוגרפי:היהודים יצאו מהרובעים שלהם ועברו לגור בערים הגדולות לצידם של הנוכרים.כמו כן היה גידול באוכלוסיית היהודים.

מצד שני האמנציפציה  גרמה גם לתופעה של דחיית היהודים על ידי גורמים בתוך האוכלוסייה הכללית שלא רצתה לקבל אותם לתוכה כשווים. החלה מתפתחת אנטישמיות מודרנית כתגובת נגד מתן האמנסיפציה ליהודים במערב ובמזרח אירופה. תופעה זו עוררה אכזבה קשה בקרב היהודים ותרמה להתעוררות רגשות לאומיים בקרב חלקם שהבינו שעליהם לחפש פתרון אחר לבעייתם.

תוצאות האמנציפציה:

-האמנציפציה מצד אחד אפשרה השתלבות ועכבה את צמיחת הציונות אך מצד אחר האמנציפציה שגרמה לאנטישמיות ודחיית היהודים מהחברה  היתה גורם מסייע לצמיחת הציונות.

-האמנציפציה שגרמה לחידוש פניה של היהדות והגבירה את הנטייה להתבוללות הביאה אצל חלק מהיהודים להסתגרות בקהילה המסורתית מתוך רצון לגונן על המסורת והדת.

האמנציפציה היתה גורם מזרז וגורם מעכב של התפתחות הלאומיות היהודים.

השתלבות היהודים עוררה רגשות שנאה וקנאה ועוררה גם את האנטישמיות המודרנית.

 

במערב, במרכז ובמזרח אירופה האנטישמיות התגברה וקיבלה פן חדש – היא השנאה המודרנית, הנבדלת משנאת ישראל המסורתית שהמשיכה להתקיים במזרח אירופה [רוסיה, פולין] בתקופה הזו.

שנאת ישראל המסורתיתהאנטישמיות המודרנית
הגורמים:  בעיקר דתיים, אבל גם כלכליים וחברתיים

-הסירוב לקבל את הדת הנוצרית

-הצלחות בתחום הכלכלי.

-השונות בין היהודים לסביבתם.

 

 

 

יהודי שהמיר את דתו יכול היה לשנות את גורלו.

 

הגורמים:  דתיים, כלכליים וחברתיים ובנוסף הגורם הגזעני.

“תורת הגזע” התפתחה במאה ה-19 במרכז ומערב אירופה וסיפקה יסוד מדעי לקביעה שהאנושות מחולקת לגזעים עליונים ולגזעים נחותים והיהודים משתייכים לגזע הנחות-“דרוויניזם חברתי”. המקור לתיאוריה זו הוא תורתו של דרווין על  מלחמת הקיום בטבע שבה נכחדים החלשים ע”י החזקים.

מאחר והתכונות הגזעיות עוברות בתורשה,יהודי שממיר את דתו לא יכול לשנות את מהותו וגורלו.

 

ד. גילויי האיבה כלפי היהודים מצד השלטון והחברה במזרח אירופה

בקיסרות הרוסית במהלך המאה ה-19 המשיכה להתקיים אנטישמיות מסורתית נגד היהודים על בסיס אפלייה דתית. אנטישמיות זו נתמכה על ידי השלטונות שלא פעם עודד התפרצויות אלימות נגד היהודים כאמצעים להפנות את זעם ההמונים בשל מצבם הכלכלי והאזרחי הקשה כנגד גורם אחר. האנטישמיות במזרח אירופה התאפינה בהיותה אלימה, על רקע דתי ונתמכת על ידי השטון של הצאר (הקיסר הרוסי). זאת בניגוד לאנטישמיות המודרנית שהתקיימה בארצות בהם ניתנה ליהודים אמנסיפציה ולכן גילויי אלימות נגד היהודים היו מחוץ לחוק. האנטישמיות המודרנית באה לביטוי העיקר באופן מילולי על ידי פרסומים, קריקטורות, כנסים, מפלגות, אגודות ועיתונים אנטישמים. בבסיס אנטישמיות זו היא הטענה הגזענית שיהודים שייכים לגזע נכות ולכן יש להוקיעם אל מחוץ לחברה.

דוגמאות לביטויי האנטישמיות במזרח אירופה:

-“הפרוטוקולים של זקני ציון” -מסמכים מזויפים שנכתבו ברוסיה והופצו בכל אירופה,המתארים דיונים סודיים,כביכול, של יהודים במטרה להשתלט על העולם והופצו בכל אירופה.

-“סופות בנגב”-כינוי לפרעות ביהודים שהחלו בדרום רוסיה  ב- 1881  והתפשטו לאזורים נרחבים תוך זמן קצר.הפרעות גרמו לאבידות בנפש ולפגיעה ברכוש יהודי.סופרים יהודים דימו את התפשטות הפרעות לסופות ואת מיקומן זיהו עם הנגב-דרום ומכאן הכינוי “סופות בנגב”.

-“חוקי מאי”-תקנות שמפרסמת ממשלת רוסיה המגבילות את איזור המגורים של היהודים-“תחום המושב”,אוסרות על היהודים לחכור אדמות או לעסוק במסחר בשבתות ובחגים.

כמו כן הוגבל מספר היהודים באוניברסיטאות-“נומרוס קלאוזוס”.

-“פרעות קישינב”-פרעות ביהודים שהתרחשו ב-1903 בעיר קישינב,שידועות באכזריותן.עליהן כתב ביאליק את “על השחיטה” ו”בעיר ההריגה”.

-עלילות דם-כמו משפט  בייליס ב-1911 בו הואשם יהודי ברצח נער נוצרי בן 12 בעיר קייב למטרות פולחניות. זהות הרוצחים הייתה ידועה למשטרה, אך היא שיתפה פעולה עם המערכת המשפטית בהכנת “עדויות” של אנשי העולם התחתון ומומחים מפוקפקים כדי להגיש כתב אישום. רק בסוף שנת 1913 הועמד בייליס לדין, והמשפט שימש בימה למאבק בין השלטון הרוסי ובין האופוזיציה של החוגים הליברליים. עורכי דין מן הטובים שברוסיה והעיתונות הליברלית התייצבו לצדו של בייליס והתגייסו להגנתו, כשהם חושפים את שיטות הפעולה הפסולות והשקריות של מערכת המשפט ואת בורותם של “מומחי” התביעה. בסופו של דבר חבר השופטים זיכה את בייליס מחוסר הוכחות, אך ההאשמה של עלילת דם נותרה פתוחה.

דוגמאות  לאנטישמיות במערב אירופה-אנטישמיות מילולית

משפט דרייפוס – אלפרד דרייפוס ,קצין  יהודי ,ששירת במטה הכללי של צבא צרפת, נעצר באשמת ריגול ובהדלפת סודות צבאיים לגרמניה. דרייפוס הועמד לדין בפריז ובאמצעות לחצים וזיופי מסמכים – הורשע בדין. הוא נידון לשלילת דרגותיו ולמאסר עולם באי השדים.למרות גילוי הזיופים במשפט דרייפוס (הזייפן נתגלה, נאסר – והתאבד בכלא), סירבו שלטונות הצבא לפתוח במשפט חוזר. רק בעקבות לחץ ציבורי כבד נפתח המשפט החוזר  באוגוסט 1899; דרייפוס הורשע בשנית, אך זכה לחנינה מנשיא צרפת. שבע שנים אחר כך, בשנת 1906, בעקבות ערעור חוזר לבית הדין הגבוה (וחילופי שלטון בצרפת) – בוטלה הרשעתו של דרייפוס. הוא זוכה מכל אשמה, דרגתו הצבאית הוחזרה לו והוא קיבל את אות לגיון הכבוד.
“אגודות ומפלגות פוליטיות שעסקו בהסתה אנטישמית ומצען היה אנטישמי כמו:  “מפלגת העובדים הנוצרית סוציאליסטית” של שטקר בגרמניה שדרשה סילוק היהודים מכל עמדות המפתח הכלכליות.

ספרים ומאמרים אנטישמיים, כמו זה של אדוארד דרימון הצרפתי שכתב את הספר “צרפת המיוהדת” בו תיאר את מכלול התכונות השליליות של היהודים לעומת התכונות הנעלות של הגזע הארי והאשים את היהודים באסונותיה של צרפת.

קריקטורות ועיתונים אנטישמיים (ראה להלן)

 

לסיכום-האכזבה מהאמנציפציה והאנטישמיות הביאו את היהודים לידי הבנה שאין עתיד בגולה,לכן יש לשאוף למדינה משלהם ולשם כך יש לפתח ולעורר רגש לאומי ולהקים תנועה לאומית.

התנועה הלאומית היהודית, היא התנועה הציונית, התגבשה בשלבים החל מפעולתה באגודות מקומיות במזרח אירופה (חובבי ציון)  ועד להפיכתה לתנועה פוליטית במערב (פעילותו של הרצל).

[הערה לתשומת לב: הקשר לארץ-הקודש: למרות שהתהליכים שהביאו להתפתחות הציונות היו מודרניים, הרי שליהודים היה בסיס קבוע ויציב של קשר לארץ הקודש ורצון לחזור אליה בסיום התקופה הזמנית של הגלות. זיכרון ארץ הקודש ליווה את היהודים בתפילות (“לשנה הבאה בירושלים”), ביצירות ספרות ושירה (“ליבי במזרח ואני בסוף מערב” כתב יהודה הלוי בשבתו בספרד). היו גם כאלה שבכל התקופות עלו לארץ הקודש וקהילה קטנה של יהודים הייתה בארץ גם בראשית העידן המודרני.]

קריקטורות אנטישמיות: ביטוי מובהק של אנטישמיות מודרנית

 

בקריקטורה לופת

רוטשילד בטלפיו את

כדור-הארץ (העולם)

ועל ראשו כתר –

עגל הזהב

(צרפת, 1898 )

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היהודים שולטים בכל מקום, גם במקומות

שאין להם זכויות. בקריקטורה המופיעה

בגלויה צרפתית מופיע הכיתוב:

“החלום של המלווה בריבית העברי”

היהודי מופיע עם שקית הכסף כשליטה

החדש של רוסיה

(1905 )

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגניוס היהודי

כך נראה היהודי הטיפוסי על  תכונותיו היהודיות

האופייניות:שיער מקורזל, אף פחוס, רגלים

עקומות, רגל שטוחה, התנשאות

(כתוב על כנף אחת), בידו מחזיק “תעודת גמר”,

שעליה כתוב: “הכסף מעל לכל”

(קיקריקי, קריקטוריסט וינאי, 1910 )

 

 

 

 

 

טבלת השוואה:

מזרח אירופה                                                        מערב אירופה

אנטישמיות כמדיניות ממשלתית-אנטישמיות שהשלטונות יזמו או עודדואנטישמיות שמקורה בחברה – שהרי השלטונות העניקו אמנסיפציה ליהודים
אנטישמיות אלימה וקשהאנטישמיות מתונה
היהודים סבלו ממצוקה כלכלית ואפליה, הם לא קיבלו אמנציפציה אלא רק לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917
במזרח אירופה התפתחה התנועה הלאומית והתגבשה באגודות מקומיות- “חובבי ציון” במטרה לעודד עליה לארץ ישראל וליישבה. “ציונות מעשית”.במערב אירופה הפכה התנועה הציונית לתנועה פוליטית-

“ציונות מדינית”


פועלו של בנימין זאב הרצל לבניית התנועה הציונית ולארגונה

בנימין זאב (תיאודור) הרצל נולד ב-1860בבודפשט, הונגריה,ונפטר ב -‎1904  באוסטריה. הרצל כונה חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית  ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.

הוא נולד למשפחה בעלת זיקה ליהדות והתחנך ברוח ה”השכלה” היהודית- גרמנית של זמנו. ב1878- עבר עם משפחתו לווינה ושם סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים. ב-‎1885 החל לפרסם פיליטונים, סיפורים פילוסופיים ומחזות, וכמה מהם הוצגו בהצלחה באוסטריה ובגרמניה.

בתקופת לימודיו באוניברסיטה נחשף לגילויי אנטישמיות באגודת הסטודנטים  ולספרו של אויגן דיהרינג “השאלה היהודית” כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית” שבו התייחס דיהרינג לסכנה היהודית ולצורך לשלול מהם זכויות.

במסגרת עבודתו כעיתונאי, נשלח לסקר את משפט דרייפוס בצרפת, היה עד לאירועי המשפט והושפע מהם רבות.

 

הרצל פעל בשלושה תחומים:

-במישור הכתיבה וההגות-כתיבת ספרים,עיתונים ואגרות.

-במישור הארגוני-בניית וארגון התנועה הציונית והקמת מוסדותיה המנהלים,המבצעים והכספיים.

-במישור הפוליטי-ניהל משא ומתן להשגת הצ’רטר.

צ’רטר-זיכיון-זכות,אישור או רשות שמעניקה ממשלה- (במקרה זה השלטון העות’מאני) -לצורך התיישבות יהודית בארץ ישראל וקבלת שלטון יהודי אוטונומי. החל מ-1896 היה הצ’רטר למטרתו המדינית המרכזית של הרצל.

במישור הכתיבה והגות

  • בשנת 1895 הוא כתב מכתב בשם “קול קורא לבני משפחת רוטשילד”, משפחה יהודית עשירה, כדי שיתרמו כספים לארגון התנועה הציונית. הוא נתקל בסירובם.
  • בשנת 1896 הוא פרסם את ספרו “מדינת היהודים, כשכותרת המשנה שלו- “ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים”. הספר כולל את עיקרי תפיסתו המדינית של הרצל-בעיית היהודים ופתרונה:

הבעיה: – בעיית היהודים היא האנטישמיות.לדעתו כל עוד היהודים יהיו בגולה, תמשיך האנטישמיות להתקיים. אין פתרון ליהודים בגולה כי הם זרים. זו אנטישמיות חדשה, מודרנית וקשה. כל שכבות העם היהודי סובלות משנאה כלפיהם מצד שכבות העם שבו הם גרים. לטענתו ההגירה לא תפתור את בעיית השנאה, כי האנטישמיות מתחילה במקום אליו מהגרים היהודים. גם האמנציפציה לא פתרה את הבעיה, משום שהיא קיימת רק בחוק ולא בחיים האמיתיים. גם ההתבוללות (ההשתלבות) של היהודים בין העמים שלידם הם חיים אינה מציאותית לדעתו של הרצל.היהודים הם לאום,הבעיה היא בעיה לאומית.

פתרון הבעיה – הפתרון המתאים לבעיית העם היהודי הוא הפתרון הוא לאומי- המדיני: הקמת מדינה ליהודים בטריטוריה מוסכמת שתקבל אישור בינלאומי ולפיכך לדעתו, על היהודים לפעול בגלוי ועל פי החוק הבינלאומי לצורך השגת הצ’רטר– זיכיון להתיישבות יהודית בארץ משלהם, רצוי בארץ ישראל או בכל מקום בו יתנו המעצמות ליהודים שטח להתיישב בו. על ההתיישבות לבוא אחרי קבלת הצ’רטר ולא לפניו (כמו שעושים אנשי חובבי ציון, העלייה הראשונה).הפתרון הוא גם פתרון בינלאומי בי זהו אינטרס משותף  לכל המדינות בהן חיים יהודים-כך תיפתר בעיית האנטישמיות ויתפנו מקומות עבודה.

לדעתו בשלב הראשון יגיעו בעיקר היהודים הנזקקים בצורה דחופה למקלט, ורק בהדרגה יגיעו ההמונים.

  • בשנת 1897 הוא מוציא לאור עיתון “די וולט” (-העולם), העיתון היה עטוף בעטיפה צהובה, כאות הקלון של היהודים מימי הביניים. שם הוא מפרסם מאמרים בנושא הציונות, כשמטרתו להשפיע על יהודים להצטרף לתנועה הציונית ולהילחם במתנגדיו.
  • בשנת 1902 הוא מפרסם רומן אוטופי בשם “אלטנוילנד” ( שפירושו-: ארץ ישנה-חדשה, תורגם לעברית בשם: תל אביב). העלילה מתרחשת בא”י, שני נוסעים מבקרים בארץ אחרי שנעדרו ממנה 20 שנה ולעיניהם נגלית ארץ מופלאה שהפכה תוך זמן קצר למדינה מודרנית, משגשגת וטכנולוגית. החברה בארץ סובלנית, תרבותית ורודפת שלום. בשער הספר נכתב- “אם תרצו אין זו אגדה”. בספרו מגלה הרצל חוסר יחס כלפי תרבותו של העם היהודי וכלפי דתו. חופש הדת מודגש בספר וכך גם יחסי שלום ואחווה עם הערבים. השפה המדוברת היא גרמנית והתרבות אירופאית.
    הספר עורר את ביקורתו של אחד העם, מנהיג הציונות הרוחנית. הוא לגלג על חזונו של הרצל שאין בו תוכן לאומי. לדעת אחד העם, עם שאינו שומר על מורשתו לא יכול להתקיים.

במישור הארגוני

הקונגרס הציוני הראשון-קונגרס באזל

הקונגרס הציוני הראשון התכנס באוגוסט 1897, בעיר באזל שבשוויץ, בהשתתפות כ-200  נציגים, מרביתם ממזרח אירופה. הרצל החליט לכנס את הקונגרס  לאחר שנכשל בגיוס עשירים (הברונים רוטשילד והירש) לתוכניתו, וגם ניסיונותיו הדיפלומטיים עד כה לא קצרו פירות. לכן החליט הרצל כי יש להקים גוף לאומי יהודי שיפעל להגשמת רעיונותיו.

מטרותיו של הרצל בכינוס הקונגרס

* להקים ולאחד את התנועה הציונית, לצאת בהחלטות משותפות, ולבחור הנהגה ציונית.* להפיץ את דבר התנועה הציונית בקרב העם היהודי.* להעלות את השאלה היהודית בגלוי, ולהפכה לשאלה בינלאומית.* לחזק את הגאווה הלאומית היהודית, ולהוכיח שאין היהודים נופלים מאומות עולם אחרות.

תוכנית באזל
תוכנית בזל נוסחה והתקבלה במהלך הקונגרס הציוני הראשון והיא שימשה המצע הרעיוני ותוכנית הפעולה של התנועה הציונית.

בראש וראשונה כוללת “תוכנית באזל”  את מטרות של הציונות: “הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת (בית לאומי) בארץ ישראל, מובטח על פי משפט הכלל“.

הסבר:  בתוכנית באזל נעשה שימוש במונח בית מולדת או בית לאומי ולא מדינה, בגלל החשש מעמדתם של התורכים ששלטו באותה תקופה בארץ. הרצל חשש להרגיזם. הוא חשש גם לגורל התוכנית וגם לגורל היהודים היושבים בארץ ישראל.
בתוכנית באזל הוצהר כי יעד ההתיישבות של התנועה הציונית הוא ארץ ישראל. בכך קיבל הרצל את דרכם של חובבי ציון.
בתוכנית מדובר על משפט הכלל, והכוונה לרישיון/אישור לו תזכה התנועה הציונית לפני שתתחיל בהתיישבות.

ניתן לפרש זאת כאישור הן מתורכיה ששלטה בארץ והן ממעצמות אחרות שיהיו מעורבות בתהליך. בכך קבל הקונגרס את עמדתו של הרצל כי יש להשיג צ’ארטר באמצעים דיפלומטיים, ורק אח”כ להתחיל בתהליך העלייה וההתיישבות.

דרכים ליישום תוכנית באזל

כדי ליישם את המטרות נקבע כי הקונגרס ינקוט במספר אמצעים :

  1. -פיתוח ארץ ישראל על ידי יישובה בעובדי אדמה ובעלי מלאכה. ההתיישבות בארץ ישראל צריכה להיות מתוכננת בישובים חקלאיים או התיישבות בערים על פי הדרישות הכלכליות. כלומר,חלק מן העולים יעבדו את האדמה וחלקם יהיו עובדי תעשיה. העם היהודי בתפוצות יתמוך בהם כלכלית.(ביטוי לציונות מעשית)
  2. הקמת מסגרות ארגוניות שיקיפו את כלל היהודים, יפעילו אותם וילכדו אותם בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ. כיאה לתנועה מאורגנת וחוקית. בכך הצהירה התנועה הציונית שהיא לוקחת על עצמה עמדה של מנהיגות כלפי העם היהודי ותפעל להטיב את מצבם של יהודים נזקקים השרויים במצוקה, כמו כאלה החיים במזרח אירופה. התנועה הציונית תפעל להטיב את מצבם הכלכלי וכן לקדם מתן זכויות אזרחיות משפטיות ליהודים בארצות בהם עדיין הפלו נגדם.
  3. -הגברת התודעה הלאומית היהודית חיזוק הרגש היהודי וההכרה הלאומית היהודית-ביטוי לצורך ביצירת תודעה לאומית כדי שהיהודים ירצו לעלות לא”י ולהתיישב בה.עידודו של חינוך יהודי – לחנך לתכנים שאינם דתיים אלא לאומיים ובכך  לשנות את הזהות של היהודים שהיא בעיקרה דתית (בשל החינוך המסורתי) לזהות  לאומית מודרנית. בדרך זו תקדם הציונות את המטרה של הפיכת היהודים לעם בעל זהות משותפת, שיפעלו באופן מהותי לשינוי מצבם הלאומי כעם ולא נושאי דת משותפת בלבד. המשמעות המעשית היא הקמת מוסדות ציוניים בגולה שבהם תתקיים פעילות פוליטית ציונית בקרב העם היהודי, כמו הסברה וגיוס תומכים, פעילות פוליטית והצגת הרעיון בפני המוני היהודים ודיונים לגבי הדרכים למימושה.המטרה של כל הפעילות היא לגבש את היהודים לעם עם מטרה אחת משותפת.  (ביטוי לציונות הרוחנית)
  4. -פעילות בקרב ממשלות שונות להשגת הצ’ארטר – פעולה דיפלומטית בקרב המעצמות כדי לקבל אישור בינלאומי ליישוב היהודים בארץ ישראל.(ביטוי לציונות המדינית)

מה היו הישגיו העיקריים של הקונגרס?

*בקונגרס נקבעו יעדיה של התנועה הציונית (“תוכנית באזל”) ונקבעו אמצעים להשגתה .תוכנית באזל מהווה את     המצע רעיוני של התנועה הציונית ומוגדרים בה  דרכי הפעולה של התנועה להשגת מטרותיה.

* בקונגרס נקבעו סדריה של התנועה הציונית: דרך בחירת נציגיה ומוסדותיה. כן הונחו יסודות  להקמת גופים  שישמשו את התנועה בעתיד. בקונגרס הוחלט כי יוקמו מוסדות כספיים ומיישבים של  התנועה הציונית.  למוסדות אלו שהוקמו באופן מעשי בקונגרסים הבאים, היתה חשיבות מכרעת בפיתוח ההתיישבות  בארץ  ישראל.
*  לקונגרס היתה חשיבות רבה ביצירת התשתית של המדינה  שבדרך.

* לקונגרס היתה חשיבות בפריצה אל דעת הקהל בעולם היהודי ולדעת הקהל הבינלאומית. בבאזל נוסדה     הנציגות הפוליטית הראשונה של העם היהודי. זו הפעם הראשונה שנפגשו יהודים מהמזרח עם יהודים   מהמערב. זה היה ביטוי ציבורי (הפומבי) הראשון לאחדות העם היהודי.

* מספר ימים לאחר כינוס הקונגרס כתב הרצל ביומנו את המשפטים הבאים: “אם אמצה את קונגרס באזל

בדיבור אחד- שאזהר שלא להגותו ברבים- הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת  היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם”.      

בקונגרס הציוני הראשון התקבלו שתי החלטות מעשיות:

  1. הקמת ארגונים (יהודיים) ציוניים בכל מדינה שבה יש יהודים. זאת כדי לחזק את התודעה הלאומית וכדי לארגן את העלייה לארץ ישראל. הקמת הסתדרות ציונית.
  2. הזכות לבחירה למוסדות ולארגונים ציוניים תהיה דמוקרטית. ההסתדרות הציונית תשמש כמסגרת הארגונית לכל מי שתומך בתוכנית הציונית. כל החפץ להיות חבר בהסתדרות הציונית ולהשתתף בתהליך בחירת הנציגים להסתדרות ולקונגרס, חייב לתרום את תרומת השקל- כדי להיות חלק מהתנועה הציונית.מס השקל הוא תשלום סמלי כדי להדגיש את השוויון ואת זכות כולם לבחור ולהיבחר למוסדות התנועה הציונית,כולל נשים.

 

מוסדותיה העיקריים של ההסתדרות הציונית:

מוסדות מנהלים:

1.הקונגרס הציוני (המוסד העליון של התנועה-כמו כנסת-מעין רשות מחוקקת), תפקידו היה לקבוע את המדיניות,לחוקק חוקים ולקבוע את התקציבים.חברי הקונגרס היו יהודים, בני 18 ומעלה שנבחרו ע” חברי ההסתדרות לפי ארצות המוצא וגודל הקהילה היהודית שייצגו. בתחילה התכנס הקונגרס פעם בשנה. אחרי מותו של הרצל התכנס פעם בשנתיים. ומשנת 1939 – פעם בחמש שנים.

2.“הוועד הפועל הציוני”-(כמו ממשלה-מעין רשות מבצעת).

נבחר מתוך חברי הקונגרס והיה אחראי על ביצוע החלטות הקונגרס.היו בו 20-25 חברים.

  1. 3. “הוועד הפועל המצומצם” – נבחר ע”י הוועד הפועל הציוני. היווה את מרכז ההנהלה הציונית והיה אחראי לכול המגעים והפעולות השוטפות של ההסתדרות הציונית. כ7 חברים בראשם עמד הרצל.

מוסדות התיישבותיים:

4.הקרן הקיימת לישראל (קק”ל) – הוקמה ב-1901. רכשה אדמות בא”י והפכה אותן לאדמות הלאום (שייכות ליהודים שעלו לארץ). קק”ל עסקה גם בפעולות התיישבות עד מלחמת העולם הראשונה.

5.”קרן היסוד” – נוסדה ב-1920. גוף כלכלי שנועד לספק אמצעי מימון לעלייה ולהתיישבות בא”י.

6.המשרד הארצישראלי ביפו – הוקם ב-1908. נוהל ע”י ארתור רופין. המשרד ייצג את ההסתדרות הציונית בארץ וסייע בארגון תוכניות ההתיישבות וביצוען.(גם בפרק על העליות).

מוסדות כספיים:

7.“אוצר ההתיישבות היהודית”-הוקם ב-1899.נועד להיות מכשיר כספי לפעולות מדיניות – כלכליות של ההסתדרות הציונית באירופה.

  1. 8. בנק אפ”ק (בנק אנגלו-פלשתינה) -חברה-בת של “אוצר ההתיישבות”. המוסד הכספי לפעילות ההסתדרות הציונית בא”י. הפך לבנק לאומי.

פועלו של הרצל במישור המדיני

בהתאם לרעיונותיו ולתוכנית באזל, פנה הרצל אל המעצמות, כדי להשיג צ’ארטר/אישור להתיישבות בארץ ישראל. הרצל ניהל מגעים עם מספר מעצמות:

שם המדינההאימפריה העות’מאניתגרמניהבריטניה
מדוע פנה אליה הרצל?שלטה בארץ ישראל.

האימפריה העות’מאנית היתה היעד העיקרי של הרצל, וממנה שאף להשיג צ’ארטר.

לגרמניה היתה השפעה חזקה על האימפריה העות’מאנית.

הרצל העריץ את תרבותה של גרמניה.

שלטה על מצרים הסמוכה לארץ ישראל.

הרצל קיווה כי בריטניה הליברלית תסייע בהפעלת לחץ על האימפריה העות’מאנית.

מה הציע הרצל?– תשלום חובותיה של האימפריה העות’מאנית.

– הפרחת ארץ ישראל.

– ישוב נאמן בארץ ישראל התומך בסולטאן.

– הקמת בסיס תרבותי גרמני בא”י.

– הקלת הלחץ האנטישמי על גרמניה, שכן היהודים יהגרו מגרמניה..

– פתח להחדרת מוצרים     גרמניים והעמקת קשרי המסחר עם האזור.

– יצירת ישוב נאמן באזור שיחזק את אחיזתה.

– הפסקת ההגירה ממזרח אירופה לבריטניה.

– ההתיישבות היהודית תיצור חיץ ביטחוני בין הבריטים לתורכים.

 

מה היו תולדות המגעים?לאחר שנדחה פעמים רבות, התקבל הרצל אצל הסולטאן ב- 1901.

הסולטאן סרב להסכים להתיישבות יהודית מרוכזת בארץ ישראל, אך הסכים להתיישבות מפוזרת באימפריה העות’מאנית.

בין הסיבות לסירוב:

– הסולטאן חשש כי התיישבות לאומית יהודית תביא לתסיסה לאומית באימפריה העות’מאנית.

– כנראה שלסולטאן נודע כי להרצל אין אפשרות לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות. הוא השתמש כנראה במו”מ עם הרצל כדי לסחוט תנאי הלוואה טובים יותר מצרפת.

הקיסר וילהלם השני נפגש ב- 1898  פעמיים עם הרצל. פעם בתורכיה ופעם בארץ ישראל (פעם נוספת-כשחלף על פניו במקווה ישראל). בראשונה גילה אהדה להצעותיו של הרצל. אולם, בפגישה השנייה הגיב בקרירות להצעות, כנראה עקב התנגדות תורכית.בריטניה גילתה אהדה לפניותיו של הרצל.בשיחותיו עם צ’מברליין שר המושבות העלו האפשרויות של מושבות קרובות לא”י: קפריסין ואל-עריש. עניין קפריסין נדחה מיד. הצעת אל עריש נבדקה, אך עקב התנגדות הממשלה המצרית ומושל בריטניה במצרים (הלורד קרומר), ירדה מעל הפרק.

לאחר מכן הציעו הבריטים את אוגנדה.

המשא ומתן עם גרמניה (1898)
אמנם הכתובת העיקרית למשא ומתן אמורה להיות האימפריה העותומאנית,שכן היא זו שלטה על ארץ-ישראל, אך בשל ההשפעה החזקה שהייתה לגרמניה על הסולטאן התורכי פנה הרצל לקיסר הגרמני וילהלם השני, עמו נפגש שלוש פעמים (פעם אחת בטורקיה ופעמיים בארץ-ישראל-במקווה ישראל ובירושלים). בשיחות הללו הרצל ניסה לשכנע את הקיסר להשפיע על הסולטאן להעניק ליהודים את הצ’רטר ובתמורה:

א.בארץ ישראל יקנו סחורות גרמניות-גרמניה הייתה מדינה מתועשת והייתה מעוניינת בשווקים חדשים.

ב.הקיסר יקבל את תמיכת הישוב היהודי בארץ-ישראל-יישוב נאמן לגרמניה.

ג.גרמניה תפטר מן היהודים שבשטחה ומהאנטישמיות, שכן הם יעלו לארץ-ישראל.

המשא ומתן הסתיים לדברי הרצל בכך שהקיסר הגרמני לא הביע תמיכה ולא הביע סירוב.הקיסר לא הסכים לפעול בניגוד לרצונו של הסולטאן.
המשא ומתן עם האימפריה העותומאנית (1901)
לאחר שהרצל נחל אכזבה מן המשא ומתן עם גרמניה פנה ישירות לסולטאן התורכי עבדול חמיד וניסה לשכנעו להעניק את הצ’רטר ליהודים ותמורתו הבטיח:

א.מתן סיוע כספי לאימפריה העותומאנית השקועה בחובות.הכסף יילקח מיהודים עשירים ונדבנים.

ב.ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל תתרום לפיתוחה הכלכלי והפרחת השממה של ארץ-ישראל שהייתה עזובה,שוממה ומוזנחת.

להרצל הייתה תחושה שהסולטאן נענה להצעה, אך כאשר ניסה לגייס את הכסף מנדבנים יהודיים, נתקל בסירוב מצידם.  כשנודע לסולטאן שהרצל לא הצליח להשיג את הכסף, נמסר לו על ידי יועצי הסולטן שהאימפריה העותומאנית תאפשר ליהודים להתיישב ברחבי האימפריה אך לא בשטחה של ארץ-ישראל.

המשא ומתן נכשל גם כי הסולטאן  לא היה מוכן לתת שטחים בא”י וגם כי חשש מהתרבותם והתחזקותם של היהודים שיתרבו,ימרדו וישאפו לעצמאות.

*בעקבות “פרעות קישינב”,1903, נסע הרצל לפגוש את שר הפנים הרוסי פלווה כדי לנסות לשכנע את רוסיה לסייע לקידום הרעיון הציוני ולאפשר פעילות ציונית ברוסיה,להביא להפסקת הפוגרומים ביהודי רוסיה ולשיפור במצבם .בתמורה הרוסים יפטרו מן היהודים שיעלו לארץ-ישראל. והיהודים יפסיקו את פעילותם המהפכנית ברוסיה. מפגישה זו יצא הרצל נרגש בשל המפגש עם יהודי רוסיה והזעזוע ממצבם הקשה, ולא בשל הישג כלשהו.

 

המשא ומתן עם בריטניה (1902-1903)
בעקבות הכישלון של הרצל במשא ומתן עם הסולטאן התורכי, החל הרצל לנהל משא ומתן עם נציגי השלטון הבריטי ונפגש עם שר המושבות הבריטי צ’מברליין.

בריטניה הייתה מעצמה חזקה שיכלה לדעתו להשפיע על התורכים ובנוסף כמעצמה אימפריאליסטית היו לה שטחים רבים בשליטתה ,בהם יכלה לתת ליהודים חבל ארץ.

הרצל ביקש ממנו לאפשר התיישבות יהודית באי קפריסין (שהיה תחת שלטון בריטי)וכאשר השר הבריטי סרב להצעה (קיומן של בעיות מקומיות בין היוונים והתורכים),העלה הרצל את הצעה לאפשר התיישבות יהודית באזור אל-עריש שבחבל סיני.

בתמורה להתיישבות בא”י הציע הרצל:

א.הבריטים יפטרו מן היהודים שהיגרו לבריטניה ממזרח אירופה, שהרי הללו יעברו לטריטוריה משלהם.

ב.המתיישבים היהודיים יפריחו את אותם שטחים  שיישארו בתחומי האימפריה הבריטית-בריטניה שאפה לשלוט על א”י בשל חשיבותה האסטרטגית וקרבתה למקורות הנפט.
אך הצעה זו נדחתה בשל התנגדות התושבים המקומיים ובשל בעיית המים באזור.

 

 

הצעת אוגנדה

הצעה שהועלתה על ידי השלטון הבריטי-היא “הצעת אוגנדה” – הצעה שהרצל החליט להעלות בפני באי הקונגרס הציוני השישי בשנת 1903. הפוגרום בעיר קישינב בקיסרות הרוסית, שהתרחש ב-1903 שכנע את הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון מיידי למצוקת יהודי רוסיה.

מדובר בהצעה לאפשר התיישבות יהודים באזור אוגנדה שבדרום מזרח אפריקה, כתחליף זמני להתיישבות בארץ-ישראל. ההצעה עוררה מחלוקת קשה ומשתתפי הקונגרס נחלקו לשני מחנות:  התומכים (“אומרי ההן”), שברובם היו ממערב אירופה והמתנגדים (“אומרי הלאו”), שברובם היו ממזרח אירופה, וכונו “ציוני ציון”.

הטיעונים השונים היו:

הטיעונים נגד ההצעההטיעונים בעד ההצעה
1.  הצעת אוגנדה עומדת בסתירה לתוכנית באזל. זו בגידה ולא תיתכן “ציונות ללא ציון” בא”י יש ליהודים זיכרון היסטורי:בית ראשון ובית שני ומדינת החשמונאים.1. מעצמה גדולה מכירה בזכותנו לבית לאומי ועלינו לנצל זאת. יש חשיבות רבה בהכרה של בריטניה בתנועה הציונית כמייצגת העם היהודי, ובהכרה כי העם היהודי זקוק לטריטוריה משלו.

 

2.פתרון זמני זה עלול לעלות כסף רב על חשבון משאביה של התנועה הציונית שנחוצים לביצוע הקמת מדינה ביעד הקבוע-א”י.2.  אוגנדה תשמש כמקלט מיידי ליהודים הנרדפים ברוסיה בעקבות “פרעות קישנייב” – מקלט לילה”.היהודים סבלו מאד והיו להם בעיות קיומיות.
3.  כאשר יהודים כבר יתיישבו ויתרגלו לאוגנדה הרי גם אם יתקבל הצ’רטר על א”י הם לא ירצו לעזוב את המקום . הזמני יהפוך לקבוע.3.  באוגנדה היהודים יוכלו לתרגל חיים עצמאיים,כך שבבוא היום, לכשיתקבל הצ’רטר, היהודים יהיו מוכנים לעצמאות.
4.אלפי שנים כמה העם היהודי לציון. אין כל סיכוי שכעת יסכימו ההמונים לוותר על ציון ולהסתפק
במשהו חליפי. 
4. עדיפה ציונות בלא ציון מאשר ציון ללא ציונות. והכוונה: התנועה הציונית עלולה להתפורר אם היעד        לא יושג במהרה.

 

בסופו של דבר התקבלה הצעה לשלוח ועדת מומחים שתחקור את התאמתו של חבל ארץ זה להתיישבות יהודית. קבלת ההצעה גרמה לקרע חמור בקונגרס. פיוס בין המתנגדים (שהיו רובם מציוני רוסיה) לבין הרצל, התרחש סמוך למותו, אז הבטיח להם הרצל שמעולם לא נטש את רעיון ארץ ישראל. (הרצל נעל את הקונגרס במשפט:   “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”) הועדה שחזרה מביקור באוגנדה, מצאה את האזור בלתי כשר להתיישבות, אך הדבר היה כבר אחרי מותו שלהרצל. בקונגרס השביעי ב-1905 נקבע מחדש שרק ארץ ישראל היא היעד של התנועה הציונית . (כלומר חזרה לתוכנית באזל).

סיכום :  להערכת דמותו,חשיבותו ופעילותו של הרצל:

ב-3 ביולי 1904 נפטר הרצל בטרם עת, בהיותו בן 44.בפרספקטיבה היסטורית נראה כי הצלחתו המדינית והפוליטית הייתה יוצאת דופן על-פי כל אמת מידה. בהשקפתו על בעיית היהודים לא היה משום חידוש, וכמה מהצעותיו המעשיות כבר הועלו על-ידי אחרים שנים רבות לפניו ,הוא גם לא הצליח ליישם את תוכניתו – הקמת מדינת היהודים.

עם זאת הרצל הצליח במקום שבו נכשלו “חובבי ציון”: למעשה הוא יצק יסודות חשובים ליישום רעיונותיו שהובילו להקמתה של מדינת היהודים:

*במשור הארגוני – הרצל בנה מסגרת לתנועה הלאומית היהודית:הקמת ההסתדרות הציונית בצד מוסדות קבועים שאפשרו את פעילותה. הקונגרס – המסגרת הפרלמנטארית בעלת האופי הדמוקרטי – היה הישגו הגדול ביותר.

*במישור המדיני – הרצל הניח את התשתית להכרה הבין לאומית בציונות ובמטרותיה.

*במישור התודעתי-פסיכולוגי – הרצל גרם לכך שהפתרון הציוני הפך לקביל ולהגיוני בעיני רבים מן היהודים, גם הלא ציונים, ובעיני אומות העולם.

הרצל פיתח את התפיסה הציונית המדינית לתוכנית פעולה, ופעל באופן נמרץ להשגת המטרות שהציב לציונות. היהודים סובלים מאנטישמיות, והפתרון לבעיה הזאת הוא הקמת מדינה ליהודים. רק כאשר תהיה להם ריבונות על חבל ארץ מסוים (עדיף ארץ ישראל) יוכלו לחיות בכבוד. כדי להשיג את המטרה של הקמת מדינה יהודית יש לפעול במישור המדיני, הדיפלומטי, לקבלת צ’רטר באופן גלוי וחוקי ובתיאום עם המדינות הרלוונטיות.כנס קונגרסים,הקים מוסדות לתנועה הציונית,ניסה לגייס כספים מאישים יהודים ולגייס אנשים לרעיון הציוני.הרצל היה למנהיגם של המוני היהודים והעניק להם תקווה תוך אמונה שכל העולם ירצה לסייע.

 

דפוסי הפעילות של התנועה הציונית בגולה ובארץ-ישראל

פעולותיהם של הציונים בארץ-ישראל עד מלחמת העולם הראשונה

רקע: עד מלחמת העולם הראשונה שלטה בארץ ישראל האימפריה העות’מאנית.האזור היה נחשל מבחינה טכנולוגית,דליל באוכלוסין וברובו כפרי. חיו בארץ כ-400.000 ערבים וכ-25.000 יהודים.יהודי א”י,היו אנשי היישוב הישן,רובם יהודים חרדים שחיו בארבע ערי הקודש: ירושלים,צפת,טבריה וחברון והתפרנסו מכספי תרומה שקבלו מקהילותיהם באירופה-“כספי החלוקה”.

העליות וההתיישבות החלו עם עליית  חובבי ציון ב-1882 והסתיימו בפרוץ מלחמת העולם הראשונה,ב-1914. ראשית העליות הציוניות החל בשני גלים:

עלייה ראשונה מ-1881 עד 1903-כ25.000 יהודים רובם ממזרח אירופה, רוסיה ורומניה, וכ- 2500 מתימן. רוב העולים היו  שומרי מצוות בעלי משפחות מהמעמד הבינוני בעלי רכוש,שרצו להיות בארץ איכרים עובדי אדמתם.

עלייה שנייה בשנים 1904-1914, בעלייה זו עלו כ 30 אלף יהודים רובם ממזרח אירופה ו כ- 2000 מתימן.

בעלייה זו בלטו צעירים רווקים סוציאליסטים חסרי הון (בלי כסף), רובם דוברי עברית, משכילים.    למרות היותם מיעוט(כ-2000 עולים) ,הם השפיעו על צביונה(אופייה) של העלייה השנייה

 

הסיבות לעלייה לארץ

גורמי דחיפה- גורמים שדחפו את היהודים לעזוב את ארצם
1.פרעות- אנטישמיות ברוסיה: מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופה שנבע מאנטישמיות חזקה לוותה בפוגרומים ובפרעות, אפליה, פגיעה בכלכלה ומדיניות עוינת של המשטר.

בשנים 1881-1882 התחוללו פרעות ביהודי דרום רוסיה המכונות “סופות בנגב”.  השלטון נקט במדיניות אנטי יהודית.   כמו כן, בשנים 1890-1891, הוטלו על יהודי רוסיה גזרות חדשות שלוו בגירוש יהודים ממוסקבה.      בשנת 1903 היו פרעות נגד היהודים בעיר קישינייב שברוסיה.  במהלכן נהרגו ונפצעו יהודים רבים ורכושם נפגע.   פרעות אלה גרמו ליהודים רבים להבין כי הניסיון להשתלב בחברה הרוסית, אינו הפתרון למצוקתם וכי רק בארץ משלהם יוכלו להבטיח את הקיום הפיזי והלאומי ולהקים חברה עצמאית שאינה תלויה במדינה עוינת כלשהי.

  1. 2. השפעת ניסיונות המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה: רבים מבני העלייה השנייה היו משכילים יהודים רוסיים אשר נחשפו לרעיונות הסוציאליזם והיו חברים בתנועות סוציאליסטיות.(סוציאליזם= אמונה בשוויון חברתי-כלכלי).
    בשנת 1905 נכשל ניסיון המהפכה הסוציאליסטית שמטרתו הייתה לשנות את מבנה השלטון ברוסיה, שלא יהיו מעמדות וכולם יהיו שווים. כישלון המהפכה והפרעות שפרצו אחריה, גרמו לאכזבה קשה בקרב צעירים יהודיים רבים שהאמינו שהמהפכה תשנה גם את מצבם.חלקם החליטו לעלות לארץ ישראל כדי להקים בה חברה חדשה ללא מעמדות שהאזרחים בה יהיו שווים, יצרנים-חברה מתוקנת.
    גורמי משיכה – גורמים שמשכו את היהודים להגיע לארץ ישראל
  2. 3. פרשת אוגנדה ומותו של הרצל: החשש של הציונים ברוסיה אשר התנגדו לתוכנית אוגנדה, גרם להם להאמין כי רק קביעת עובדות בשטח, על ידי התיישבות רחבה של יהודים בארץ ישראל, תכפה על המעצמות להעניק צ’ארטר לעם היהודי, על ארץ ישראל. גם מותו הפתאומי של הרצל, זעזע רבים ועורר גל של רצון לממש את צוואתו הציונית לעלות לארץ ישראל ולהגשים את חזונו.

4.”קול קורא” של יוסף ויתקין: יוסף ויתקין, מורה מכפר תבור (צפון הארץ) פרסם “קול קורא” ליהודי מזרח אירופה.במכתבו הוא קרא ליהודים להקריב קורבן למען ארצם לעלות לארץ ישראל על מנת לעבוד את אדמתה ובכך לבסס את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל.קריאתו זו של ויתקין הייתה גורם משיכה לארץ ישראל והגבירה את העלייה.

בתקופת העלייה הראשונה והשנייה 1881 – 1914 הוקמו צורות התיישבות חדשות , הוקמו מסגרות פוליטיות ביטחוניות חינוכיות ותרבותיות בא”י .

בהקמת מפעלים אלו סייעו אנשים פרטיים כמו הברון רוטשילד וגם הברון הירש והתנועה הציונית באמצעות המשרד הארצישראלי בראשות רופין .

 

הקשיים בשנים הראשונות ולאורך כל תקופת העלייה הראשונה היו רבים:
א. לעולים לא היתה הכשרה מקצועית בחקלאות (לא עסקו בזה בארצות מוצאם) ולא הכירו את התנאים בא”י     לפני עלייתם לארץ.
ב. קשיי אקלים, מחלות, חוסר מים, התנכלויות מצד שבטי בדואים.
ג. חוסר תמיכה כספית מצד “חובבי ציון” בארצות הגולה.
ד. תחושת הבדידות, הניכור והייאוש שמקורה היה הן הגעגועים לבית ולמשפחה במזרח אירופה והן

בהרגשת הספק  אם יוכלו להתמיד במפעלם החלוצי.
ה. עוינות “הישוב הישן” כלפי הישוב החדש (לפחות בשנים הראשונות).
הערכים/האידיאלים של העולים

1.”כבוש הקרקע”-העולים האמינו שאדמות א”י צריכות  להפוך  לאדמות הלאום היהודי.הם החלו ברכישת אדמות בא”י לשם הקמת יישובים חדשים.הם גאלו את אדמות המולדת והאמינו שע”י כך יקבע שטחו העתידי של הבית הלאומי.קניית האדמות מהערבים נעשתה בעזרת ההון הפרטי או בעזרת ההון הלאומי,כלומר,כספם של המוסדות הציוניים.

דוגמה: חנקין יהושוע עלה מרוסיה בימי העלייה הראשונה (1882) . ניהל משא ומתן עם הערבים על רכישת

קרקעות בארץ והצליח לרכוש אדמות בשביל ההתיישבות היהודית.חנקין רכש אדמות ברחובות, בעמק חפר, בחדרה – ואת רוב אדמות עמק יזרעאל. לכן הוא כּוּנה “גוֹאֵל העמק”. כפר יהושע שבעמק יזרעאל נקרא על שמו.

2.”כבוש העבודה”-בעלייה שנייה האמינו העולים שעל היהודים “לכבוש” את העבודה בכל התחומים.

עבוד הקרקע ע”י יהודים יחדש את הקשר בינם לבין אדמות המולדת ויקנה להם זכות מוסרית על הקרקע.

בעבודה פיזית קשה יתנתקו היהודים מהניוון שהיה בגלות ויווצר היהודי החדש עובד האדמה

במישור המעשי-הצורך שיהיו מקומות עבודה ליהודים.

א.ד גורדון-(אהרון דוד) אחד המנהיגים של פועלי העלייה השנייה.

עלה מרוסיה לארץ ישראל ב-1904 בהיותו בן 48. למרות גילו המבוגר מרוב עולי העלייה השנייה, עבד בעבודה חקלאית בפתח תקווה, בראשון לציון ובכמה מושבות בגליל ובדגניה. הוא נהג להקשיב לעולים הצעירים שנהגו להתאסף סביבו ולעודד אותם בשעות משבר. א.ד גורדון טען כי זכותו המוסרית של העם היהודי על ארץ ישראל תֵירכש בעבודת כפיים-עבודת האדמה.הוא התנגד לעבודה הלא-יצרנית שאפיינה את היהודים בגלות, והאמין שהשינוי שיחול בדמות עם העובד את אדמתו יהיה המַרְפֵּא לעם. בגולה היו היהודים עם מת ועבודת הכפיים בא”י תהפוך אותם לעם חי.הוא האמין שעבודת האדמה תיצור קשר בין העם לבין הארץ ותחולל את תיקון הפרט והעם כולו. העבודה תביא גאולה לכל פרט וכך תבוא הגאולה הלאומית.

העבודה תשחרר את היהודי מהניוון הרוחני-“בעבודה לקינו ובעבודה נירפא”.

3.”כיבוש השמירה”-פירוט בארגונים ביטחוניים.

4.”כיבוש השפה” – החייאת השפה העברית-פירוט במסדרות תרבותיות.

 

צורות התיישבות (מושבה, קבוצה, עיר)

מושבה– צורת התיישבות שהוקמה בזמן העלייה הראשונה.

מאפייני המושבה– זוהי צורת התיישבות חקלאית – קרקע פרטית, העבודה נעשתה תחילה רק ע”י יהודים ומאוחר יותר הייתה גם עבודה שכירה (יהודים וערבים). במושבות יהודה גידלו מטעים (פירות)- גפנים, זיתים,שקדים והדרים  ובגליל גידלו פלחה (גידולי שדה).

המושבה התקיימה על יסודות דמוקרטיים ועל עזרה הדדית בין האיכרים.

במושבות שמרו האיכרים על אורח חיים דתי .

לכל מושבה היו מבני ציבור ומוסדות משותפים – כמו בית כנסת, מקווה (מדובר במושבות הראשונות באנשים שהם דתיים), בית ספר, גן ילדים ועוד.

מושבות מוכרות הן: ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה, פתח תקווה מטולה,גדרה ונס ציונה..

בהמשך סבלו המושבות מהפסדים ואכזבות – הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מקצועית, ולכן בקשו סיוע מהברון רוטשילד שהנהיג את שיטת האפוטרופסות (הפקידות) במסגרתה התנהלו המושבות באמצעות פקידי הברון שפיקחו על כל פעולות האיכרים, שיטה זו נכשלה בגלל התלות הגדולה שפיתחו האיכרים בפקידות.

קבוצה-צורת התיישבות זו מאפיינת את העלייה השנייה. בשנת 1909 הסכים ארתור רופין, שעמד בראש המשרד הארצישראלי, למסור חלק משטח החווה החקלאית כינרת (אום ג’ני) לניהול עצמי של 12 פועלים ללא מנהלים ומפקחים כדי שיעבדו את אדמת המקום.  מטרת הקבוצה הייתה כיבוש שטח זה למען היהודים ע”י עבודת אדמה. קבוצה ראשונה זו נקראה דגניה “אם הקבוצות”

מאפייני הקבוצה: התיישבות על קרקע לאומית, התנגדות לקניין פרטי . חברי הקבוצה חיו כקומונה וסיימו שנת עבודה ללא הפסדים כספיים. הקבוצה חיה עפ”י עקרונות השיתוף המלא, השוויון בין כל חבריה מבחינת חובות וזכויות, עבודת אדמה, כיבוש אדמת ארץ ישראל, המטרה הייתה הקמת יישוב קבוע שיתופי שיהווה בסיס לחברה חדשה וסוציאליסטית. סיסמת המתיישבים הייתה : כל אחד עובד על פי יכולתו ומקבל  כפי צרכיו .

עבודה עצמית – הקבוצה התנגדה לניצול האדם ולכן התבססה על עבודה עברית עצמית ולא על

עבודה שכירה .

לחברים חדר אוכל משותף,מחסן בגדים משותף,בית חינוך משותף,בית ילדים משותף ועוד.

התיישבות עירונית-תל אביב-העיר העברית הראשונה.הגרעין שיזם את הקמתה היו יהודי יפו, אשר מצבם היה קשה ויחסיהם עם הערבים הורעו. בעיר הייתה צפיפות קשה, לכן הם רצו להקים ישוב עירוני-יהודי ליד יפו.בסיוע המשרד הארץ ישראלי,

מספר משפחות קנו קרקע ואגודת “אחוזת בית” החלה לתכנן את הקמת היישוב וזה גם שמה הראשון של “תל-אביב”. השם תל-אביב הוא תרגום לשם ספרו החשוב של הרצל – אלטנוילנד.

העיר גדלה והתפתחה ומוסדות חשובים הועברו אליה כמו: גימנסיה הרצלייה, “המשרד הארצישראלי “,  רחובותיה נבנו בסגנון אירופאי וכללו חנויות ביגוד ומזון.הישוב העירוני החדש בראשותו של מאיר דיזנגוף , הפך למרכזו של הישוב היהודי.

מפת ההתיישבות

בתקופת העלייה הראשונה הוקמו כעשרים וחמש מושבות בעלייה הראשונה.המושבות הוקמו ב-3 גושים: מושבות יהודה, מושבות השומרון ומושבות הגליל.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו רק מספר מועט של קבוצות בארץ – החשובות שבהן דגניה וכינרת. לאחר המלחמה, עם חיזוק הכוח החלוצי בעלייה השלישית והלאה גדלה התנועה הקיבוצית והתעצמה והוקמו הקיבוצים.

בעשר שנות העלייה השנייה חלה התפתחות רבה בהתיישבות העירונית בארץ ישראל, בערים הותיקות ירושלים וחיפה גדל מספר התושבים, הוקמו מוסדות שונים, בעיקר מוסדות חינוך ותרבות. אך שיא ההתפתחות בתחום זה היה הקמת העיר העברית הראשונה – תל-אביב ב-1909 .

מרבית הישובים שהוקמו בתקופה זו היו במרכז הארץ ובצפונה.

 

 

מסגרות פוליטיות (מפלגות)

בימי העלייה השנייה קמו לראשונה בתולדות הישוב המפלגות. בראשית “העלייה השנייה”, בשנת 1905, התארגנו שתי מפלגות: “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון”, שביקשו לייצג את מעמד הפועלים בארץ. הסיבות להקמת המפלגות היו:

א. תודעה פוליטית מפותחת של העולים ומסורת של פעילות מפלגתית, שהביאו אתם מרוסיה.
ב. מצבם הכלכלי הקשה של העולים, אשר נבע בדרך כלל מחוסר תעסוקה קבועה במושבות.
ג. המצב החברתי הקשה של איש “העלייה השנייה” בארץ, שהתבטא בבידוד ובניכורו מחברת העולים הותיקים. מצב זה גרם, כפי הנראה, לחלק מהם לחפש מסגרת מאורגנת שתספק צרכים חברתיים, תמלא במקצת את מקום הקן המשפחתי ותסייע להתגבר על קשייהם.

להקמת מפלגות הפועלים הייתה משמעות היסטורית והשפעה נכבדה על התפתחותו של הישוב.

במקביל להקמת יישובים וארגונים שיסייעו למתיישבים בארץ, פרצו גם ויכוחים על רק רעיוני-אידיאולוגי.

השפעתן של המפלגות הייתה רבה והתחרו ביניהן על רמת השירותים שיעניקו לפועל,וכך יצא הפועל העברי נשכר מן העניין: המפלגות היו גוף שליכד את הפועלים ואפשר להם מסגרת לביטוי אידיאולוגי. הן היו מסגרת תומכת  ודאגו לסידור הפועל בעבודה, לארגון קופות הלוואה ולהשגת דירה. הן הקימו מטבחי פועלים, מכבסות ציבוריות, הגישו סיוע רפואי ודאגו גם לחינוך ולתרבות.

ההבדלים בין שתי המפלגות היו חשובים מאוד לחברים בהם, אבל המשותף היה רב יותר. שתיהן דגלו בשיפור מעמדו של הפועל העברי בארץ, בעבודה עברית ,בשכר הוגן ובבניית הבית הלאומי.

המפלגות לא היו כמו המפלגות כיום ונועדו לעזור לעולים.תפקידן היה מקצועי,תרבותי וחברתי אך הן שימשו תשתית פוליטית ל”מדינה שבדרך” מ-1920 ועד 1948.

 

הפועל הצעיר – 1905פועלי ציון – 1906
  • מפלגה שהוקמה בארץ ישראל
  • התייחסה למציאות החיים בארץ ישראל.
  • מתונה ונתונה לשינויים בהתאם למצב.
  • נאבקה למען “כיבוש העבודה”

כלומר למען עבודה עברית.

  • תמכה בשפה העברית.
  • תמכה בהתיישבות שיתופית.
  • פציפיזם:שלילת המאבק הכוחני.

פעלה נגד הקמת הגדוד והוציאה את המתגייסים מקרבה .

  • פלג של מפלגת “פועלי ציון ” שהוקמה ברוסיה.
  • תמכה במלחמת מעמדות
  • תמכה בסוציאליזם
  • פעלה לפי תקנון המפלגה שאיננו ניתן לשינוי.
  • התמקדה בפועלים ובזכויותיהם, ולא ב”כיבוש העבודה”.
  • תמכה בראשית דרכה בשפה היידיש
  • מיליטנטיות :הגנה יזומה וכוח צבאי. ( הקמת ארגון השומר, הקמת הגדוד העברי הארצישראלי ). 

 

 

מסגרות חברתיות

האיכרים במושבות הקימו אגודות שייצגו את האינטרסים שלהם לפי ענפים חקלאיים:

“אגודת האיכרים”,אגודת “הפרדס”,אגודת “השקד”,”אגודת הכורמים השיתופית ליקבי זיכרון יעקב וראשון לציון”. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים במסגרת ניסיון לארגן את הישוב תחת מסגרת ארגונית אחת והמורים החלו לעצב את תוכנית הלימודים של ילדי ישראל .

בתקופת העלייה השנייה קמו מפלגות וארגונים כתוצאה ממאפייניהם של העולים ועקרונותיהם : רובם של הפועלים היו חסרי משפחה ואמצעי קיום , והתארגנותם במסגרות מלכדות ותומכות הייתה צורך הישרדותי , והשתלבה בתפיסת עולמם כדי להשיג את מטרותיהם .

החלוצים הקימו לשכות עבודה , קופת חולים לטיפול בחולים , ספריות , מטבחי פועלים וקבוצות עבודה שיתופיות . בשנת 1911 קמו הסתדרויות פועלים בגליל , ביהודה ושומרון , וכל הפועלים באזור השתייכו אליהן . ההסתדרות דאגה לאינטרסים המשותפים של הפועלים בדומה לאיגוד עובדים .

מסגרות ביטחוניות

במושבות העלייה הראשונה האיכרים שכרו שומרים ערבים,בדואים וצ’רקסים ,כדי להתמודד עם בעיות הביטחון. אולם בעיית הביטחון לא נפתרה והתרבו מעשי השוד והגזל מצד ערביי הסביבה.

צעירי העלייה השנייה לא הסכימו עם תלות זו בערבים וחשבו שעבודת ההגנה היא חלק בלתי נפרד מין המהפכה הציונית זהו צעד חשוב לקראת עצמאותו של היישוב.לדעתם לא מספיק לכבוש קרקע ולהשיג עבודה יש גם להגן עליה.באמצעות השמירה תתחזק ההתיישבות היהודית בא”י וכך גם ייווצר היהודי החדש שמגן על עצמו בניגוד ליהודי הגולה שלא עשה דבר בכדי להגן על עצמו.זה היה האידיאל של “כיבוש השמירה”.

בשנת 1907 קמה קבוצת פעילים חברי מפלגת “פועלי ציון” שחשבו על רעיון ההגנה העצמאית בימי הפרעות ביהודים ברוסיה,בראשה ישראל שוחט ויצחק בן צבי, והחליטה על ייסוד ארגון שמירה חשאי בשם “בר גיורא”-על שם שמעון בר גיורא – לוחם יהודי בן המאה הראשונה, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים.

סיסמת האגודה הייתה “בדם ואש יהודה נפלה בדם ובאש יהודה תקום”  מטרת האגודה הייתה כיבוש השמירה והעבודה במושבות. שילוב שניהם היה בעינם תנאי לתחיית עם ישראל בא”י .

ההחלטה הייתה לצאת ולשמור על מושבות בגליל. המשימה לא הייתה פשוטה היה חוסר אמון מצד איכרי המושבות שיהודים מסוגלים להגן על המושבות ולאחוז בנשק.הרי הם אינם שולטים בשפה הערבית, הם אינם מכירים את האזור וכו’ .בחוות סג’רה ניתנה לאנשי בר גיורא ההזדמנות להוכיח עצמם בשמירה .בחווה זו הם נאלצו להיאבק בשודדים ערבים שהתנפלו על המושבה והם הצליחו בכך.בהדרגה נמסרו לשמירתם מושבות נוספות בגליל התחתון .

התרחבות פעולות השמירה הביאה את חברי  “בר גיורא ”  למסקנה שעליהם להגדיל את ארגונם .וכך הוקם ארגון “השומר”.תפקידו היה לשמור ולהגן על כל המושבות היהודיות .ארגון השומר הרחיב את פעולות השמירה שלו למושבות יהודיות רבות כאשר הוא קובע תנאי לכל מושבה שעליה הוא שומר , לפיו יתחייבו האיכרים להעסיק  מספר פועלים עבריים במשקיהם . חברי השומר אומנו ברכיבה על סוסים , למדו את השפה הערבית , ערכו אימונים ופעלו כחברה סגורה .

חשיבות ארגון השומר :

1.ארגון זה הניח את היסודות לארגון ההגנה שקם מאוחר יותר . הם חינכו את הישוב להגנה עצמית .

2.חברי הארגון עסקו גם בכיבוש הקרקע ולא רק בכיבוש השמירה . הם עסקו בכיבוש שטחי קרקע והכשירו .

השמירה העברית הייתה סמל  לתחיית העם היהודי במולדתו ולעיצובו של היהודי החדש שיודע בנוסף לעבודת האדמה לאחוז בנשק ולהגן על עצמו.זאת לאחר שלאורך כל שנות הגולה היהודים לא יכלו להגן על עצמם,היו חסרי אונים,נרדפו וסבלו השפלה ופגיעות.

במישור המעשי-השמירה סיפקה מקומות עבודה ליהודים שהחליפו את הערבים. בכך שילב האירגון בין רעיון כיבוש השמירה לבין כיבוש העבודה. בנוסף, איש השומר גילם את דימוי “היהודי החדש”. דמותו של איש השומר עוצב במכוון תוך ניגוד ליהודי הגלותי. הוא דמה בלבושו וארחות חייו לבדואי כיוון שבני התקופה ראו בבדואים את הדמות הילידית הקשורה לארץ ומאפיינת את הלכותיה. יכולותיו של השומר היהודי לרכב על סוס ולאחוז בנשק עצבו דימוי שורשי אותנתי, מעין “פרא האציל” ארץ ישראלי: לוחם, אמיץ, עצמאי, חלוץ, מנהיג שמסוגל להתמודד עם סכנות ביטחוניות למען הכלל ולגבור עליהם. בניית מיתוס “היהודי החדש” שיקף את המאמץ הציוני ליצור חברה ואדם חדש במציאות הארצישראלית של התקופה.

מסגרות תרבותיות – הנחת התשתית לתרבות וחינוך עברי

התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל בשנים בין 1881-1914 כללה גם את החייאת השפה העברית,כיבוש השפה– לצד טיפוח תרבות וחינוך לאומיים.

רוב היהודים במאה ה-19 לא דיברו בגלותם עברית אלא שפות יהודיות אחרות כמו יידיש ולדינו, וכן את שאר שפות העולם. משימה חשובה של התנועה הציונית הייתה להשיב בארץ ישראל את העברית כשפת הדיבור ושפת התרבות של העם היהודי. המשימה לא הייתה קלה שכן אנשי הישוב הישן, אשר למדו לימודי קודש, התנגדו לכך מפני שעברית הייתה שפת הקודש.

בארץ ישראל פעלו אז, לצד בתי הספר של היישוב הישן שלימדו בעיקר לימודי קודש, בתי ספר נוספים של ארגונים יהודיים מאירופה: “כל ישראל חברים” הצרפתית ו”עזרה” מגרמניה. בבתי ספר אלו הושם דגש על תכנים לאומיים, שפה וספרות עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ”ך, לצד תכנים כלליים. רק מיעוט שעות הלימוד היו בשפה העברית ורובן בצרפתית או בגרמנית.

אחד ממחוללי השינוי במעמדה של השפה העברית היה אליעזר בן יהודה.הוא מכונה “מחייה השפה העברית” והיה בלשן ועיתונאי. עמד בראש התומכים בשפה העברית ב”מלחמת השפות”.הוא ייסד עיתונים בעברית:”חבצלת” ו”הצבי”,כתב ספרי לימוד, נילחם על הנהגת השפה העברית במוסדות החינוך,הקים את בית הספר העברי הראשון. אליעזר בן-יהודה עמד בראש שני מפעלים חשובים:

א.הוא ייסד את “ועד הלשון העברית” במקום זה הוא ישב עם חבריו ויחד הם המציאו וחידשו מילים בעברית כגון: בורית =סבון, שח-רחוק = טלפון ועוד. (כיום גוף זה נקרא האקדמיה ללשון העברית).

ב.מילון הלשון העברית–  בן-יהודה פרסם 17 כרכים של מילון זה שבמסגרתו חודשו מילים כמו: רכבת, ממחטה, עגבנייה, קיטור ועוד רבות.  מטרת חידוש המילים הייתה הפיכת העברית לשפה מדוברת בה יוכלו היהודים להשתמש בחיים המודרניים.

ב-1903 הוקמה בזיכרון יעקב הסתדרות המורים, שדאגה לטיפוח החינוך העברי בערים ובמושבות, הוציאה ספרי לימוד וקיימה השתלמויות למורים. עם זאת, בשנת 1904 רק 6 מבין 29 בתי הספר המאורגנים בארץ ישראל לימדו בשפה העברית.

בימי העלייה הראשונה הוקמו בראשון לציון בית הספר העברי הראשון וגן ילדים עברי .בימי העלייה השנייה הוקמה גימנסיה עברית ביפו ובירושלים .גימנסיה ” הרצלייה ” משכה אליה תלמידים בשל רמתה הגבוהה.

נגד מהלכים אלו פעלו חברי אגודות הסיוע כגון: כי”ח  הצרפתית (כל ישראל חברים), אגודת “עזרה” הגרמנית, והבונ”ד אשר תמכה בשפה היידיש.

המלחמה על השפה העברית ועל מקומה במוסדות בארץ-ישראל אשר נקראה “מלחמת השפות” הוצתה בשנת 1913 עם הכוונה להקים בחיפה בית ספר תיכון ומוסד טכנולוגי גבוה-הטכניקום. ארגון “עזרה” מגרמניה אשר תרם את רוב הכסף התעקש כי שפת ההוראה במוסד תהיה גרמנית כי בעברית היו חסרים הרבה מונחים ומושגים בהנדסה ומדעים,ואילו מצדדי העברית בראשותו של בן-יהודה דרשו, גם מההסתדרות הציונית, כי שפת ההוראה תהא בעברית. דרישה זו הובילה לגל של התנגדות ולמאבק ציבורי שנודע בשםריב הלשונות” או מלחמת השפות“. חלק גדול מהמורים והתלמידים שלמדו בבתי הספר האחרים של אגודת “עזרה” פרצו בשביתה, דרשו להפוך את העברית לשפת הוראה ראשית ובמקביל הקימו רשת חינוך של מוסדות עבריים.

בעקבות מאבק זה שינתה אגודת “עזרה” את דעתה והגיעה לפשרה לפיה בטכניון ילמדו בהתחלה רק לימודי הפיסיקה והמתמטיקה בעברית, המורים יעברו השתלמויות במשך ארבע שנים בשפה העברית,ואז ילמדו כל המקצועות בעברית. הטכניון הוקם ב – 1924 ושפת ההוראה בו הייתה עברית.

הניצחון במאבק זה הוביל לביסוס מעמדה של השפה העברית ולהקמת מערכת חינוך ללא תמיכת ארגונים זרים.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה התפתחה תרבות לאומית ייחודית בארץ ישראל. הוצאו עיתונים בעברית כמו: “האחדות” של פועלי ציון, כתבי עת וספרים בעברית ודמויות חשובות בספרות העברית כמו: ש”י עגנון, חיים ברנר וחיים נחמן ביאליק החלו את פעילותם הספרותית. כמו כן, נערכו מופעי תיאטרון, מוזיקה ומחול. במקביל נערכו תערוכות ציור של הציירים: נחום גוטמן, ובוריס ש”ץ, שהקים בשנת 1906 בירושלים את המרכז לאמנות (בהמשך יקרא “בצלאל”). חלק מהתכנים היו אוניברסאליים ואחרים לאומיים פוליטיים.

 

אישים וארגונים מסייעים לבניין הבית הלאומי

הברון רוטשילד

הקשיים והמצוקות של העולים היו רבים: תנאי אקלים קשים, מחסור בהון, קשיי תחבורה, העדר שירותי בריאות, התנכלות השלטון העות’מאני וחוסר ידע בחקלאות. הקדחת הכתה במתיישבים והרגה רבים – בהם תינוקות וילדים. חלק מהעולים שבו לארצות מוצאם או היגרו לארה”ב, בעקבות הקשיים.

אחד האנשים שסייע לאיכרים בגל העלייה הראשון היה הברון רוטשילד.

סיועו של הברון רוטשילד  – “שיטת האפוטרופסות”

הברון רוטשילד נחלץ להצלתן של המושבות לאחר שלא הצליחו לבסס את עצמן ולהבטיח את קיומן. משטר האפוטרופסות – החסות – של הברון, שנודע בכינויו “הנדיב הידוע” (כיוון שביקש להישאר בעילום שם) התפשט בהדרגה לכל המושבות בא”י. הברון התנה את מתן הסיוע בהעברת כל רכוש המושבות לרשותו ובציות להוראותיו.

בהתחלה הוא תרם למושבות תרומות חד פעמיות, אך עם הזמן הפכה התמיכה להיות שוטפת ומפעלו הפך למפעל של קבע.

דרכי הסיוע של הברון:

  1. רכישת אדמות והקמת מושבות – הברון רכש אדמות בכל חלקי א”י והקים עליהן מושבות חדשות. הברון קבע את סוג בגידול שיונהג במושבה. הוא הקים ביוזמתו את המושבה עקרון (מזכרת בתיה) שאותה רצה להפוך למושבת מופת.
  2. הקמת מפעלי ייצור ותעשיה לעיבוד התוצרת החקלאית – הוקמו יקבים לתעשיית יין בראשל”צ ובזיכרון יעקב, מפעל לייצור בשמים ביסוד המעלה, מכונה לאריגת חוטי משי בראש פינה ובית חרושת לזכוכית בטנטורה (ליד קיסריה). תעשיות נוספות שפיתח הברון היו: משי, זיתים, שקדים, אפרסקים, פרי הדר, משק בע”ח, טבק וכותנה. המפעלים כשלו בשל ליקויי שיווק, כשלון בניהול המסחרי, הצטברות עודפי יין ועוד.
  3. יצירת מערכת שירותים קהילתיים מפותחת – הברון הקים מרפאות ומוסדות עזרה לציבור.
  4. הגנה משפטית – הברון ניצל את קשריו בחצר הסולטן הטורקי כדי להסיר הגבלות משפטיות ואדמיניסטרטיביות על עליית יהודים לא”י. הוא סיפק הגנה משפטית למתיישבים, בין היתר על ידי מתן שוחד.
  5. סיוע למושבות עצמאיות-הברון העניק סיוע גם למושבות שלא היו תחת חסותו ,אך במימדים קטנים יותר.כך למשל לחלוצי חדרה הוא מימן את ניקוז הביצות ונטיעת עצי אקליפטוס וכך הציל את המתיישבים ממחלת הקדחת.
  6. משטר הפקידים – כדי לייעל את עבודת המושבות הביא הברון למושבות פקידים צרפתים יהודיים שייצגו את האינטרסים שלו ויטפלו בכלכלת המושבות. כך פרש הברון את חסותו על המושבות ועל חיי המתיישבים. המתיישבים היו צריכים לחתום על כתב התחייבות, בו הם נדרשו לציית לפקידי הברון בכל תחום ותחום. בכל מושבה היה פקיד ראשי, הכפוף במישרין להנהלת הברון. מתחת לפקיד הראשי פעלו פקידים זוטרים, יועצים, מומחי חקלאות (אגרונומים), מדריכים, רופא, מורים ועוד.

הביקורת על שיטת האפוטרופסות של הברון רוטשילד: הפקידים היו אמורים להדריך את המתיישבים ולסייע להם, אך בפועל הפקידים פיקחו על כל הנעשה במושבות והתערבו בכל. הם השתלטו על חיי המתיישבים. הפקידים הטילו מרותם על האיכרים והאיכרים היו חייבים לציית להם ללא ערעור או הפעלת שיקול דעת. לא אחת היו חילוקי דעות קשים בין הפקידים לבין המתיישבים והם הגיעו עד כדי מרידות (כמו למשל בראשל”צ ובראש פינה). מנגנון הפקידים היה מנופח ביותר-מספר הפקידים היה רב בהשוואה למספר התושבים במושבות,לעיתים היו מושחתים..מהמתישבים ניטלה האפשרות לחיים עצמאיים וליוזמה אישית. האיכרים היו תלויים בברון ובפקידיו. מאנשים בעלי עמדה הם הפכו להיות בני חסות שלא יכולים להביע את דעתם ולגלות יוזמה פרטית.

לסיכום מפעלו של הברון – ללא הברון לא הייתה קמה התיישבות בא”י.  הוא השקיע במושבות סכום עתק (כ-40 מיליון פרנק) ובכך הציל את המפעל ההתיישבותי של העלייה הראשונה. אך עם זאת, שיטת האפוטרופסות הובילה את המושבות לחוסר עצמאות כלכלית.

תמיכת הברון במושבות העבריות נמשכה כ-18 שנה: מ-1900-1882, ואז החליט הברון להעביר את החסות על המושבות לידי חברת יק”א – חברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון הירש.  שיטת הניהול של יק”א הייתה רציונאלית, מבוקרת, מחושבת, יעילה וחסכונית יותר מזו של הברון רוטשילד. מטרתה הייתה להביא את המושבות לידי עצמאות כלכלית.

ארתור רופין והמשרד הארצישראלי

בשנת 1907  ,בקונגרס הציוני הוחלט על הקמת המשרד הארץ ישראלי שיעסוק בנושא ההתיישבות בארץ ישראל. ההחלטה על הקמתו של המשרד הייתה בעקבות פרשת אוגנדה, מתוך רצון להתחיל מייד בעבודה המעשית בארץ ישראל ולא לחכות לצ’רטר. משרד זה קישר  בין התנועה הציונית לבין ההתיישבות בארץ ישראל. היה זה המשרד הראשון שדאג להתיישבות באופן מקצועי על סמך מחקר יסודי מקצועי, תוכנית, במטרה ליצור ישוב יהודי חזק, ויציב ובהסתמך עליו לתבוע מדינה לעם היהודי.

ב1908- התמנה לעמוד בראש המשרד ארתור רופין. היה כלכלן, סוציולוג ומנהיג ציוני. לימד באוניברסיטה העברית סוציולוגיה של היהודים.היישוב כפר רופין ומדרשת רופין נקראים על שמו.

רופין טען כי יש ליצור רוב יהודי בחלקים מארץ ישראל; בחלקים אלה יש לרכוש קרקעות ולהקים יישובים, ואלה

יהיו הבסיס להשגת אוטונומיה יהודית, להקים רצף התיישבותי-שיהיו יישובים יהודים ברצף.להקים חברה יהודית הנפרדת במידת האפשר מן החברה הערבית, ומספקת במידת האפשר את כל צרכיה. רופין טען גם כי בצד

ההתיישבות הכפרית יש לפתח גם את ההתיישבות העירונית ואת המסחר והתעשייה.

פעולותיו:רכש אדמות רבות בעזרת הקק”ל.

  1. עודד צורות התיישבות חדשות.
  2. הכשיר מתיישבים לעבודה חקלאית.
  3. בדק קרקעות שנקנו והכניס גידולים חדשים.

חשיבות המשרד הארצישראלי הייתה בכך שהרחיב את ההתיישבות החקלאית.

יצר קשר בין היישוב היהודי בארץ לבין ההסתדרות הציונית.

לראשונה טיפול בנושא ההתיישבות בארץ ישראל הוא מקצועי.משך הון פרטי לארץ ישראל.עידוד העלייה מתימן.

ההבדלים בין הסיוע של הברון רוטשילד לבין הסיוע שהגיש המשרד הארצישראלי היו בכך שהברון רוטשילד העניק סיוע פילנטרופי נדבני למושבות מתוך דאגה אישית ליהודים בארץ ישראל וראה במושבות עסק פרטי שלו ואילו המשרד הארץ ישראלי עסק בהגשת סיוע מקצועי, מתן ייעוץ ברכישת אדמות ממניעים לאומיים ליצור התיישבות יהודית עצמאית רחבה בארץ בכדי לקדם את הבניין הלאומי.

 

 

התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל בזמן  מלחמת העולם הראשונה

באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן החליטה טורקיה להצטרף לצד “מעצמות המרכז” – גרמניה ואוסטרו הונגריה, במלחמתן נגד “מעצמות ההסכמה” – בריטניה, צרפת ורוסיה.

החלטה זו, הביאה בסוף המלחמה לאבדן השליטה הטורקית במזרח התיכון. היא גם השפיעה באופן הרסני על היישוב בארץ ישראל, שמנה באותה תקופה כ – 85 אלף נפש. היהודים סבלו בארץ בשנות המלחמה ממצוקה כלכלית, רעב, גירושים, וגזרות.

עמדת מנהיגי התנועה הציונית כלפי הצדדים הלוחמים בזמן מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה פילגה את העולם היהודי לשניים.ההנהלה של התנועה הציונית הייתה בברלין , אך יהודים וציונים היו נתינים או אזרחים במדינות “המרכז” מצד אחד, ובמדינות “ההסכמה” מצד שני .

היהודים כמו כל האזרחים האחרים נקראו להתגייס.כחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בתקופת המלחמה בצבאות השונים.בנוסף לכך, עד שנת 1917, שנת פרישתה של רוסיה מהמלחמה ושנת הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, יחסי הכוחות בין הצדדים הלוחמים היו דומים וכלל לא היה ברור מי יהיה הצד המנצח.

מסיבות אלו המנהיגים של התנועה הציונית התלבטו מה צריכה להיות עמדתם לגבי המלחמה והאם יש מקום לתמוך באחד מהצדדים הלוחמים . כך התפתחו שלוש עמדות שונות :

*שמירה על ניטרליות – רוב המנהיגים של התנועה הציונית חשבו שיש לשמור על ניטרליות, ולא לנקוט עמדה לטובת צד זה או אחר, שכן הזדהות עם צד אחד הייתה עלולה לגרום נזק קשה ליהודים שחיו במחנה השני וכמובן לסכן את הישוב היהודי בארץ ישראל. כמו כן , מכיוון שלא היו ברור מי ינצח , לפחות בשנים הראשונות הייתה תחושה שאסור לתמוך בצד אחד על מנת לא לפגוע באפשרויות המדיניות העשויות להיווצר בסוף המלחמה .

|*תמיכה במדינות המרכז – התוכים בעמדה זו עשו זאת מכמה סיבות:

ב.1. גרמניה נלחמה נגד רוסיה. לכן , חלק גדול מיהודי רוסיה קיוו לניצחונה של גרמניה שתביא למפלת הצאר ומדיניותו האנטישמית. ב.2. מכיוון שטורקיה הצטרפה למדינות המרכז , (נלחמה יחד עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה)  היו שטענו שיש לתמוך בהם על מנת שלא לסכן את הישוב היהודי בארץ ישראל , שגם כך סבל כבר מיחס קשה מצד הטורקים .

ב.3. בנוסף, חברי ההנהלה הציונית שישבו בברלין והיו אזרחי גרמניה חששו לעמוד לצד מדינות ההסכמה כדי לא לפגוע במעמדם של יהודי גרמניה ואוסטריה.

*תמיכה בבריטניה –  הבריטים היו אלה שנלחמו נגד האימפריה העות’מאנית (הטורקים)  במזרח התיכון . בין המנהיגים בתנועה הציונית היו כאלה שטענו שיש לתמוך בבריטניה משתי סיבות:

-היחס הקשה של הטורקים כלפי הישוב היהודי- לכן יש לעזור לבריטניה לכבוש את הארץ מידי הטורקים . לצורך זה הוקמה מחתרת ניל”י והוקמו “הגדודים העבריים”.

-הייתה ציפייה מבריטניה שאם תנצח במלחמה ותכבוש את המזרח התיכון , תתייחס בחיוב  לדרישות של התנועה הציונית בדבר הקמת בית לאומי בארץ ישראל .הציפייה הזו התבססה על ניסיון העבר , כאשר בריטניה הציעה את אוגנדה וגם על הצהרת בלפור שניתנה ב- 1917. אדריכל מערכת היחסים עם הבריטים היה חיים וייצמן, שניהל פעולה דיפלומטית ענפה בלונדון בשם התנועה הציונית.

בסופו של דבר התנועה הציונית החליטה לשמור על ניטרליות ובנוסף הוחלט כי ההנהלה הציונית תישאר בברלין אך במקביל יוקם בקופנהגן בירת דנמרק הניטראלית משרד קשר שמטרתו לקשר בין סניפי התנועה הציונית העולמית תוך ניסיון לשמור על ניטרליות של הקהילות היהודיות בעולם.

הקשיים של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המלחמה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה היישוב בא”י תחת שלטונה של האימפריה העות’מאנית, שהייתה קשורה בברית עם מדינות המרכז-גרמניה ואוסטרו-הונגריה. בסך הכול היו בארץ 85,000 יהודים. בעקבות המלחמה פחתה האוכלוסייה היהודית בכמעט חצי.

כתוצאה מהצטרפותה של האימפריה העות’מאנית למלחמה לצד מדינות המרכז , נפגע הישוב היהודי בארץ ישראל ואף הייתה סכנה לקיומו. הקשיים של הישוב נבעו מסיבות הקשורות לפגעי טבע ולעצם מצב המלחמה , ואליהם נוספה מדיניותו האנטי ציונית של השלטון העות’מאני.

פגיעות בישוב העברי בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה:

השלטון העותמני ובראשו המושל המקומי ג’מל פחה יישם מדיניות קשוחה כלפי הישוב היהודי במטרה לנצל משאבים וכוח אדם לקידום המאמץ המלחמתי העותמני וסיפוק  צרכי הצבא. שלטון זה גילה עוינות כלפי העולים הציונים שהגיעו מ”מדינות ההסכמה”. אזרחים עותמנים גויסו לצבא, אזרחים חסרי אזרחות זו גורשו מהארץ והשלטון החרים ציוד ותוצרת חקלאית. השלטון גם חשש מכל גילוי של לאומיות מקומית בתוך שטחי האימפריה מחשש למרידות בחסות מלחמת העולם והיחלשות האימפריה.

ניתוק הקשר בין ארץ ישראל ואירופה: הישוב העברי בארץ ישראל היה תלוי בקשר שלו לתנועה הציונית שמרכזה באירופה. הוא קיבל ממנה כספים ומוצרים שונים. מאירופה הגיעו העולים לארץ. הישוב היהודי ייצא לאירופה את תוצרתו החקלאית. המלחמה גרמה לכך שאוניות לא יוכלו להפליג בין אירופה לארץ ישראל והקשר החיוני לישוב העברי נותק. יהודים בעלי אזרחות זרה נדרשו לוותר עליה לקבל על עצמם אזרחות עותמני כדי שיגוייסו לצבא. אפשרות אחרת היתה גרוש.

מכת ארבה והרעב בארץ ישראל: באמצע שנת 1915 הגיעו לארץ מן המדבר להקות ארבה גדולות, שפגעו במרבית היבולים. ב1916 פקד את הארץ שרב כבד, שגרם להתייבשות של היבולים הנותרים. בנוסף לכך השתוללו בארץ מגיפות קשות של טיפוס וחולירע. רבים מאנשי הישוב מצאו את מותם ברעב ובמחלות.

מדיניות השלטון העות’מאני [ג’מאל פחה], כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה: יעדים ודרכי פעולה

השליט או המושל הטורקי (עות’מאני)  בארץ ישראל היה ג’מאל פחה – מדינאי טורקי ששלט על מחוז סוריה וארץ ישראל. מטרות ג’מאל פחה במדיניותו כלפי היישוב היהודי בזמן מלחמת העולם הראשונה:

להבטיח את נאמנות כל התושבים ואת השליטה המלאה עליהם בזמן המלחמה.

למנוע קשר בין יהודים בא”י לבין המדינות הנלחמות באימפריה (למשל רוסיה ובריטניה)

לאסור ביטויי לאומיות שעלולים לעודד מרידה ולפעולות נגד השלטון.

לחזק את הצבא העות’מאני  ולספק את צרכיו בזמן מלחמה.

על מנת להשיג מטרות אלה הטיל ג’מאל פחה גזירות  על הישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ .

גזרות כלכליות:

– הטילו מס מלחמה מיוחד שהיווה מעמסה כספית כבדה על הישוב היהודי.

– לקחו יבול ותוצרת חקלאית לטובת הצבא הטורקי.

– אסרו מכירת קרקעות ליהודים.

– הטורקים סגרו את בנק אנגלו-פלסטינה..

גזרות משפטיות:

-הטורקים ביטלו את ‘זכות הקפיטולציות’ – הקפיטולציות: זכויות שהיו לאזרחים של מדינות אירופה וארצות הברית, שחיו באימפריה העות’מאנית. על פי זכויות אילו, יכול היה האזרח האירופי להישפט בפני קונסול המדינה ממנה בא, ולא בפני שופט עות’מאני. יהודי ארץ ישראל שהיו ברובם אזרחים זרים, נותרו ללא הגנה מצד נציגי מדינותיהם.

גזרות לאומיות:

-הטורקים דרשו מהיישוב  להתעתמן’- כלומר להפוך לאזרחי האימפריה העות’מאנית- ואז יהיה אפשר לדרוש מהיהודים להתגייס לצבא הטורקי. מי שסירב נדרש לעזוב את הארץ. בישוב התעורר ויכוח קשה סביב שאלת  ההתעתמנות . בשנה הראשונה למלחמה כ 15 אלף איש בחרו להתעתמן כיוון שלדעתם , עזיבת הארץ פירושה הרס המפעל הציוני. מצד שני, כ 11 אלף איש עזבו את הארץ מרצון או גורשו ממנה כאויבים. רבים מהמגורשים התרכזו באלכסנדריה שבמצרים וחלק אחר גלו לארה”ב. בין המגורשים היו מנהיגי הישוב: מניה וישראל שוחט, ממייסדי השומר, ארתור רופין, מנהל המשרד הארץ- ישראלי,  וגם יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, ממנהיגי “פועלי ציון”.

-הוטלו הגבלות על פרסום מאמרים בעיתונים.

-נאסר להשתמש בבולים של הקרן הקיימת לישראל.

-נאסר להניף את הדגל הציוני ונאסר  להשתמש בסמלים ציוניים.

-בשנת 1917 גירשו הטורקים את יהודי יפו -הגירוש בוצע בגלל שהכוחות הבריטים התקרבו מצד דרום לכיוון ארץ ישראל והעות’מאנים חששו שיהיה מגע בין הבריטים  ליהודים נגדם. היהודים עברו לגור במושבות שונות בתנאי חיים קשים. חלק אף ברחו  לאזור הגליל.

גזרות צבאיות:

-נאסר על היהודים להחזיק נשק, נאסרה  השמירה העברית במושבות וארגון “השומר” בוטל.

-היהודים חויבו  להתגייס לצבא הטורקי. זו הייתה חובה קשה במיוחד , משום שהטורקים לא אפשרו ליהודים ולנוצרים להילחם, לכן הם שירתו במסגרת של גדודי עבודה שדמו לגדודים של עובדי כפייה.

סיכום הצעדים:

ביטול הקפיטולציות, הבטחת נאמנות לשלטון העותמני, מניעת התקוממויות לאומיות, גיוס משאבים לטובת המלחמה

דרכי ההתמודדות של הישוב היהודי כללו הקמת ועד להקלת המשבר. קבוצת יהודים מזכרון יעקב ובראשם המדען אהרון אהרונסון הקימו מחתרת בשם ניל”י במטרב  לסייע לבריטים לכבוש את הארץ מידי העותמנים במהלך המלחמה.[יש לקרוא ביתר הרחבה על מחתרת ניל”י בספר הלימוד].

 

הצהרת בלפור (1917):תוכנה,הקשיים הנובעים מנוסח ההצהרה,האינטרסים של בריטניה במתן ההצהרה,כיצד  קבלו אותה הציונים,היהודים המשתלבים והערבים.

תוכנה של הצהרת בלפור – אגרת שנשלחה  ב-2 בנובמבר 1917 ע”י ארתור ג’יימס בלפור,שר החוץ הבריטי ללורד רוטשילד,נשיא בפדרציה הציונית בבריטניה.באגרת נכתב שממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה יסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה כמיטב מאמציה להקל על הגשמת מטרה זו, בתנאי ברור שלא יעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של העדות הלא יהודיות הקיימות בארץ ישראל או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

 

הרקע להצהרה: עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניסו מנהיגי התנועה הציונית, ובהם ד”ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב, לגייס את בריטניה לקדם את רעיון הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל.

לפרסום ההצהרה קדמה התכתבות בין מנהיגי התנועה הציונית לבין הבריטים באשר לתוכנה.היו הבדלים בין ההצהרה לבין הטיוטה הציונית,כלומר לבין הניסוח אותו רצו הציונים.

 

 הקשיים בניסוחה של הצהרת בלפור

כאמור, הנוסח הסופי של הצהרת בלפור היה שונה מנוסח הטיוטה הציונית והוא עורר  מספר בעיות הקשורות בניסוח של ההצהרה-הוא היה ניסוח לא ברור,מעורפל ולא מחייב:

-השימוש במושג “בית לאומי”, שהוא בעצם מושג מעורפל, כתחליף למושג “מדינה”, שכן בית לאומי איננו נוסח משפטי ברור ומוגדר.

-ההתחייבות הייתה להקמת בית לאומי “בארץ ישראל” ולא על א”י. אין כאן ציון מוגדר של גבולות, כך שניתן היה לפרש את ההתחייבות בצורות שונות (למשל שמדובר רק בחלק מארץ ישראל).

-השימוש במשפט “ממשלת בריטניה רואה בעין יפה ובמיטב מאמציה… תפעל להקל על הגשמת המטרה” גם משפט זה מעומעם ולא חד משמעי לגבי מידת המחויבות של בריטניה.

-ביחס להסתייגות (תנאי) של בריטניה “שלא יעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של העדות הלא יהודיות…” גם היא לא חד משמעית, כי לא ברור אם זה כולל גם זכויות לאומיות או לא.

-ביחס להסתייגות (תנאי) של הבריטים ” שלא יפגעו גם זכויותיהם ומעמדם של היהודים בכל ארץ אחרת” גם לגבי התחייבות זו, אין זה ברור איך בריטניה מסוגלת לפעול למימושה.

הגורמים לפרסום ההצהרה

שאלה מרכזית העולה בהקשר להצהרה היא: מדוע החליטה בריטניה לפרסם את ההצהרה, שיש בה תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי, מה שעלול היה לפגוע ביחסים של בריטניה עם העולם הערבי?

מדובר בשילוב של גורמים הכוללים אינטרסים ורגשות.

האינטרסים של בריטניה (פוליטיים, מדיניים וכלכליים):

1.הצהרת בלפור נועדה לשרת את האינטרסים של בריטניה במזה”ת

ארץ ישראל ממוקמת בקרבת על תעלת סואץ שהיא דרך חשובה מבחינת הבריטים להודו, שהייתה מושבה בריטית. שליטת הבריטים בדרך הימית בתעלת סואץ ובדרך היבשתית אל סוריה ועיראק והמפרץ הפרסי  תסייע לבריטים בשליטתם בהודו. ארץ ישראל תשמש את הבריטים הן כבסיס ימי והן כבסיס אסטרטגי.כמו כן שמירה על מקורות הנפט והמקומות הקדושים בארץ ישראל .

2.התחמקות ממחויבויות קודמות: במהלך המלחמה ניהלו הבריטים מגעים עם הצרפתים(הסכם “סייקס פיקו”) ועם גורמים ערביים (מכתבי מק מהון)על גורל המזרח התיכון. הבריטים העריכו כי פרסום הצהרת בלפור ישחרר אותם מהתחייבויות שנתנו לצרפתים ולערבים.

3.רצונה של בריטניה לצרף את ארה”ב למלחמה:בריטניה הייתה מעוניינת בהצטרפותה של ארה”ב למלחמה לצד מדינות ההסכמה,וסברה שדעת קהל אוהדת של יהודי ארה”ב עשויה לסייע בכך.(יחוס כוח גדול ולא הגיוני ליהודים שם)

4.חששה של בריטניה מחיזוק ההשפעה הגרמנית במזה”ת: בריטניה הייתה מודעת לקשריהם של פעילים ציונים עם ממשלת גרמניה וחששה ממצב בו גרמניה תקדים אותה במתן הצהרה פרו-ציונית. במעשה זה עלול היה להיות משום קידום ענייניה של גרמניה במזה”ת ובריטניה ביקשה למנוע זאת ממנה.

5.שאיפה לזכות באהדת יהודי רוסיה:מתוך אמונה כי ביכולתם של יהודי רוסיה  להשפיע על השלטון לא לפרוש מן המלחמה ולא לחתום הסכם נפרד עם גרמניה.(שוב אמונה בכוח היהודים לנהל את העולם,”הקשר היהודי העולמי”)

6.פעילותו הדיפלומטית של חיים ויצמן בקרב בכירי הממשל הבריטי ואהדתם לרעיון הציוני

ויצמן היה מיוזמי הצהרת בלפור. קרבתו למדינאים הבריטים, אישיותו המיוחדת וקשריו גם בקרב העיתונות, הובילו להתייחסותם החיובית של רבים מבכירי הממשל לרעיון הציוני. תרמו לכך עמדותיהם הפרו-ציוניות של לויד ג’ורג’, ראש הממשלה הבריטי, והלורד בלפור, שר החוץ הבריטי. האחרונים היו בעלי זיקה עמוקה לרעיון שיבת “עם התנ”ך” לארצו והתייחסו באהדה לרעיון הקמת הבית הלאומי בא”י.

רגשות אישיים ודתיים:

1.חלק מראשי הממשל בבריטניה, כולל ראש הממשלה לויד ג’ורג’ ושר החוץ בלפור אהדו את הרעיון הציוני.הם היו בעלי אמונה דתית-נוצרית שעל פיה מחובתם לתמוך ברעיון של שיבת היהודים לציון, כי זו מולדתם לפי התנ”ך.

2.חלק מראשי הממשל בבריטניה, כולל שר החוץ הבריטי הלורד בלפור, סברו שמאחר ובמשך דורות העולם עשה עוול ליהודים הגיע הזמן לפצות את היהודים ולתקן את העוול.

התגובות השונות לפרסום ההצהרה

הציונים: הם ראו בפרסום ההצהרה הישג גדול לתנועה הציונית, שכן היא הביאה לידי ביטוי את ההכרה של העולם בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מסגרת מדינית. מדובר בשלב חשוב במימוש הציונות המדינית של הרצל. ההצהרה גם הובילה לעידוד העלייה לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת.

היהודים המתבוללים (הלא-ציוניים): התנגדו לרעיון ההצהרה כיוון שחששו לפגיעה במעמדם כאזרחים במדינות השונות. כן חששו להתגברות האנטישמיות שעלולה להביא לסילוק היהודים ממדינותיהם וגירושם לארץ-ישראל.

הערבים: התנגדו התנגדות נחרצת להצהרת בלפור. ערביי ארץ-ישראל והתנועה הלאומית הערבית המתגבשת החלו לפעול לביטול ההצהרה ובארץ ישראל החלו “מאורעות תר”פ/תרפ”א” (1920/1921) – פעולות אלימות נגד היישוב היהודי.

חשיבות ההצהרה ומשמעותה

סיבות נתינת ההצהרה וניסוחה מרובים בסתירות ובבעיות. אף-על-פי-כן, הצהרת בלפור מהווה הישג ברור לציונות ולדרכה:

1.מבחינה ציונית-מדינית. מדובר בהישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם

    הראשונה הכירה מעצמה זרה וחשובה במסמך רשמי בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בא”י.

2.במישור ההנהגה הלאומית– ההצהרה נתנה לתנועה הציונית יוקרה רבה, חיזקה את מעמדו של

ד”ר חיים וייצמן בתנועה הציונית והפכה אותו למנהיגה הנערץ של ההסתדרות הציונית.

3.במישור היהודי-לאומי. ההצהרה ליכדה את שורות העולם היהודי-ציוני בהעמידה אתגר משותף לכל

     יהודי העולם. היא העלתה את מורל היהודים ברחבי הגולה, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל

בארצו ועזרה להגביר את העלייה ארצה.

4.במישור היחסים עם הערבים-ההצהרה סיפקה חומר בערה לתנועה הלאומית הערבית, שהתגבשה

     באותן שנים וראתה בחומרה רבה את מתן ההצהרה. ההצהרה שימשה לה צידוק לצאת למאבק גלוי

בתנועה הציונית-ראשיתו של הסכסוך הערבי ישראלי.

5.במישור היחסים עם בריטניה- ההצהרה תהווה בסיס להתמקחות עתידית של היהודים מול הבריטים

     (והערבים) על עתידו של היישוב היהודי בארץ.

6.במישור הבינלאומי- ההצהרה זכתה לתמיכה בינלאומית נרחבת. חבר הלאומים אימץ את ההצהרה

     ובהתבסס עליה העניק לבריטניה מנדט על א”י.

משמעותה העיקרית של הצהרת בלפור היא בכך שתוכנה הובן על ידי העולם היהודי והלא יהודי כהבטחה להקמת “מדינה יהודית”. על גבולות “הבית הלאומי” או “המדינה היהודית” לא נאמר דבר מפורש, ועל כך המשיכו הצדדים

להתווכח. בלפור עצמו קבע, שבועיים אחר מתן ההצהרה, כי ארץ ישראל צריכה להיות “המולדת היהודית”. אחד

ממשפטיו הידועים היה: “הציונות צודקת או לא צודקת, רעה או טובה, היא יונקת ממסורת של דורות, מצרכים

בהווה ומתקוות לעתיד, והיא בעלת חשיבות עמוקה פי כמה משאיפותיהם ומדעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים היושבים בארץ עתיקה זו”.

 

השוואה בין התנועה הציונית בראשית דרכה לבין תנועות לאומיות של עמים אחרים במאה ה19

התנועה הלאומית היהודית, הציונות, צמחה במהלך המאה ה-19 במקביל לתנועות לאומיות אחרות באירופה. אפשר לזהות נקודות דמיון ונקודות שוני בין הציונות לתנועות לאומיות אחרות.

נקודות דמיון

1.הגורמים להתעוררות התנועות הלאומיות

ההתעוררות הלאומית האירופית וההתעוררות הלאומית היהודית הושפעו מהתהליכים הדומים הבאים:

-המודרניזציה,תנועת ההשכלה  והחילון,המהפכה התעשייתית ותוצאותיה שיצרו מצב חברתי חדש וסייעו להפצת הרעיונות הלאומיים ע”י:עיתונות,ספרות,תקשורת ותעבורה.

-העיור- שהגביר את תחושות הניכור והניתוק בסביבה החדשה והגביר את הצורך למסגרות חדשות שיעניקו תחושת בטחון·

-החילון-שבירת המסגרות המסורתיות ושאיפה להקים מסגרות חדשות,לאחר ההתרחקות מהדת, מתוך תחושה של שייכות והזדהות שתענקנה תשובה לשאלות והבעיות המעיקות.

-תנועת הרומנטיקה-השיבה אל העבר,אל ההיסטוריה,הסיפורים וגיבורי העם.

הלאומיות היהודית הושפעה רבות גם מהקמתן ופעילותן של התנועות הלאומיות האחרות והאידיאולוגיות שלהן. רעיונות החופש השוויון והאחווה של המהפכה הצרפתית, השפיעו על התנועה היהודית שרצתה לממש את הרעיונות במסגרת מדינת הלאום ששאפה להקים.רעיונות ההשכלה תרמו גם לצמיחת מנהיגי התנועה הלאומיות האחרות והיהודית.צמח דפוס חדש של מנהיגים מודרניים שפעלו בהתאם למצב החדש ונשענו על ההמונים והכירו בהם כשותפים לשינוי.

2.דרך הקמתן ובנייתן של התנועות

הדרך לבניית התנועה הלאומית האירופית וזו של התנועה הלאומיות היהודית היו מלוות בחילוקי דעות בין המרכיבים השונים. בלאומיות הגרמנית, היה מצד אחד עניין ב”גרמניה גדולה” הכוללת גם את אוסטריה ואילו מצד שני היו כאלה שביקשו גרמניה קטנה, ללא אוסטריה. בתוך התנועות הלאומיות היה מאבק בין ליברלים לשמרנים. גם בתנועה הלאומית היהודית הייתה מחלוקת לא רק בין הגישות השונות, אלא גם בתוך כל גישה או זרם:הזרם המדיני,הזרם המעשי והזרם הרוחני.חילוקי הדעות היו באשר לדרך של התנועה ובאשר לאופייה של מדינת הלאום שתקום.

3.דפוסי פעילות/דרכים שנקטו התנועות להשגת מטרותיהן

דבר נוסף שהיה משותף בין התנועות הלאומיות באירופה לבין התנועה הלאומית היהודית היה, שרוב התנועות הלאומיות הבינו כי תמיכה של כוחות חיצוניים ובעיקר משטרים של מעצמות גדולות יש בה כדי לסייע.

הם פעלו לקידום המטרות בעזרת בריתות עם מדינות שיש להן אינטרס לשיתוף פעולה בנושא כך נעזרו הלאומנים ביוון באימפריה הבריטית והאיטלקים הסתייעו ברפובליקה הצרפתית.

גם היהודים הבינו שהם זקוקים להכרת המעצמות במטרה להגשים את מטרותיהן. הפעילות הדיפלומטית היוותה כלי מרכזי בהשגת יעדי התנועה הלאומית הציונית. כך במאבקו של הרצל לקבלת הכרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל (הצ’ארטר), כך בפעילות של גורמים יהודים רבי השפעה לקבלתה של הכרזת בלפור מבריטניה.

כמו כן ניסתה התנועה הציונית לבנות תדמית בינלאומית חוקית ומסודרת ומימשה זאת על ידי הקמת מוסדות, על ידי יצירת סמלים (כמו ה”מגן דוד”) שעזרו לה להפיץ את האידיאולוגיה ועל ידי כינוסם של הקונגרסים הציוניים.

דבר נוסף משותף היה הצורך בטיפוח תודעה לאומית והדרך שבה טופחה התודעה הלאומית:תוך הדגשת העבר ותפארתו והעלאת מיתוסים וזיכרונות.התנועה הציונית פעלה בדרכים רבות לטיפוח הרגש הלאומי.

4.יעדים/מטרות התנועה הלאומית

הלאום היהודי,בדומה ללאומים האחרים באירופה ,היה מבוסס על קבוצה אתנית ומטרתו,בדומה לתנועות האחרות,היתה להקים מדינת לאום בשטחי המולדת.התנועה הלאומית נועדה לעשות אל כל הפעולות הנחוצות כדי להשיג מדינת לאום. התנועות הלאומיות התמקדו בהצבת יעד פוליטי מוגדר: פיתוח תודעה לאומית בין בני הלאום סביב מרכיבים דומים (שפה, מסורת,תרבות

5.הנהגה

מנהיגי התנועות הם מטיפוס חדש, מקור סמכותם לא נבע מהעולם המסורתי.

התנועות הלאומיות הונהגו ע”י משכילים, אנשי רוח וחזון. כך גם התנועה הציונית הונהגה ע”י אישים משכילים ובעלי חזון כמו פינסקר, הרצל, רופין ואחרים.

נקודות השוני

שלוש הנקודות הראשונות-הקשיים המיוחדים שעמדו בדרכה של התנועה הציונית:

1. היעדר טריטוריה

בעוד שתנועות לאומיות באירופה ריכזו מאמציהן במימוש שאיפותיהם על השטח (טריטוריה) אשר בה ישב הרוב הלאומי, הרי שכאשר התעוררה הלאומיות היהודית, היהודים היו מחד מפוזרים בארצות שונות ללא טריטוריה משותפת. ומאידך, ארץ ישראל אשר הייתה שאיפתם הטריטוריאלית של היהודים, לא הייתה בהישג יד, שכן היא הייתה בשליטה עות’מאנית. כך נוצר מצב מאתגר בו פעילות התנועה הלאומית היהודית לא התרחשה בטריטוריה המבוקשת – בארץ ישראל אלא באירופה. על מנת שיהיה אפשר לבטא את רעיון הלאומיות היה צורך להעביר את העם היהודי לארץ ישראל, מה שכמובן היה בלתי אפשרי. ראוי לציין שבשל הקשיים לא תמיד חשבו הוגי דעות שארץ ישראל היא הפתרון וחשבו שאולי אפשר למצוא איזור אחר להתיישבות יהודית כמו ארגנטינה או אוגנדה-רעיונות שלא צלחו.

2. היהודים לא דיברו שפה אחת

השפה היא מרכיב חשוב בלאומיות, בעזרתה ניתן להנחיל תרבות, אידיאולוגיה ומסורת. בפועל, לא כל יהודי התפוצות דיברו אותה שפה. במאה ה-19 יהודי אשכנז דיברו את שפת (או שפות) מקום מושבם ויידיש; יהודי צפון אפריקה דיבור את שפת המקום ולדינו; ומדינות ערב האחרות דיברו בעיקר ערבית בניב המקומי. העברית נחשבה באותה עת לשפת התפילה, ושפת קודש. רק מאוחר יותר הפכה העברית לשפה שימושית, בעיקר באירופה.

3. חילוקי דעות בתוך התנועה

הציונות, בנסותה לשנות את פני החברה היהודית בגולה מצאה עצמה נאבקת בקבוצות שונות: המשתלבים, אשר בחרו בהתבוללות מתוך חיקוי ורצו להישאר בארצות בהן חיו וחששו שיאולצו לעזוב למולדת שלהם-א”י, האורתודוקסים, אשר ראו בעליה לארץ ישראל אם כל חטאת ובחרו באורח החיים הגלותי שהתבטא בחוסר המעש התכליתי של היהודים עד בוא המשיח ועוד ארגונים לא ציוניים כמו הבונדיסטים שמטרתם היתה לשפר את מצבו של הפועל היהודי באירופה.

 4.אופי המאבק הלאומי

בניגוד לתנועות הלאומיות באירופה,התנועה הציונית לא פעלה לשחרור משלטון זר,לא השתמשה באלימות או מהפכה אלימה ולא נאבקה לאחד את חלקיה כמו שקרה ללאומים אחרים כמו גרמניה או אטליה.היא היתה תנועה דמוקרטית וליברלית והיו בה זרמים אידיאולוגים שונים כמו הזרם המדיני,המעשי, הרוחני או הסינתטי. מאבקה היה מדיני ובו זמנית ע”י התיישבות בשטחי המולדת.

5.     התנועה הציונית יכלה להישען על תפיסתם של היהודים את עצמם כעם ועל הכמיהה לציון ולהעניק לזה משמעות לאומית מודרנית.

6.     האתגרים הייחודים שעמדו בפני התנועה הציונית כללו: הריחוק הגיאוגרפי, הפיצול הקהילתי, לשוני ותרבותי, התלות בשלטונות הארצות השונות והסכמתם לפעילות ציונית.

[1]  יש להתמקד בהסבר תרומתו של כל אחד מהגורמים לגיבוש תופעת הלאומיות ולצמיחתן של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19

 

[2] ראה ספר פרק 4 עמ’ 33-46

[3] ראה ספר פרק 4

[4] הכוונה לעיר רומא.

עידן

נכתב על ידי עידן

מה קורה קוראים וקוראות יקרים:)?

אני עידן ואני המנהל והמייסד של אתר Widgeti ואת ערוץ היוטיוב שלנו:)

אני מגיל קטן חיי ונושם טכנולוגיה!
מהwindowsXP ועד היום אני אוהב טכנולוגיה, לומד טכנולוגיה ונכון לשלוש שנים האחרונות גם כותב ומפיק תכני טכנולוגיה.

סמארטפון - iPhone11 | מחשב: MacBook Pro 15" 2017

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Loading…

0

סיכום מלא לבגרות: בעל זבוב מאת ויליאם גולדינג

סיכום לבגרות היסטוריה – ערים וקהילות