in , ,

סיכום – פעמי אביב מאת ביאליק | סיכום לבגרות בספרות

פעמי אביב מילים

פַּעֲמֵי אָבִיב/ חיים נחמן ביאליק   
הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם – עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב! עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים, מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים – הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.   עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה – מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה, אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים – חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים, יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים, כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים! 
וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ! פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ – שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת. וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים; עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת. עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים, כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב. וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה, וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה – הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!
מילות השיר פעמי אביב מאת ביאליק

בשירו “פעמי אביב” מתאר המשורר חיים נחן ביאליק את הגעתו של האביב. “פעמי אביב” הוא שיר אופטימי שמקדם בברכה את שינויי העונה וההתחדשות בטבע. משמעות הכותרת של שירו של ביאליק היא “צעדי אביב” ואכן השיר מתאר את כל הצעדים, השלבים, המבשרים את בוא האביב והופעתו בטבע.

בית א’

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב. פְּטוּרֵי צִיצִים– גבעולי הפרחים 

הבית הראשון של “פעמי אביב” מתחיל במילים “הייתה רוח אחרת”. אלו מילים המבטיחות שינוי ויוצרות אווירה של תקווה. ואכן “הרוח האחרת” עליה כותב ביאליק מתייחסת לשינויים שחלים בטבע עם בוא האביב: השמים הופכים להיות גבוהים יותר, הנוף המרוחק וההרים מתגלים לעין בשל נסיגת העננים, טיפות הגשם האחרונות שעל המגרש הופכות לאדים חמים ועל העצים הרטובים מתחילים לצמוח גבעולי הפרחים. בבית זה מוביל ביאליק את מבטו של הקורא מן  הכללי, הגבוה והרחב (השמים וההרים) אל הקטן והמצומצם (המגרש, העצים וגבעולי הפרחים ) וכך מתגלה בפניו באופן הדרגתי תמונת ראשית האביב.

בית ב’

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!    הַנְּגֹהוֹת – אורות,זוהר     חֲבוּ – נחבאו   הַחֲתוּמִים – סגורים, לא גלויים לעין   עֱזוּז הָעֲלוּמִים – כוח  הנעורים

הבית השני של “פעמי אביב” מתאר את הולדת האביב. הולדת האביב אצל ביאליק מתחילה בצורה מאופקת: “עוד לא פרצו נגוהות”, “אין עוד צלילי תרועה”. השימוש במילים “עוד לא” ו”אין עוד”  מעיד על מה שעתיד להתרחש בהמשך. האור והזוהר (“נגוהות”) עדין לא הופיעו במלוא הדרם וקולות התרועה עדין לא נשמעו. האביב מתגלה תחילה באופן צנוע ועדין: “מאליה תתפשט שירה זכה וצנועה, אורות רכים כמו בוקעים ועולים”. המשך הבית מתאר את ההתפרצות של כל אותם כוחות החיים שהיו חבויים עד כה “עוז החיים”, “עזוז העלומים” ו”כל הכוחות הפורים הגדולים”. גם כאן קיימת הדרגה מן הקטן והמאופק לגדול ולמתפרץ

בית ג

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכֹּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

שׂחֲקוֹת – צוחקות, מחייכות

מַזְהֶרֶת – מאירה פנים, מפיצה אור.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל – מאחד לשני.

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ – שפע הנעורים הזה.

עֲתֶרֶת – שפע ,עושר.

הבית השלישי של “פעמי אביב” מתחיל  ב- ו’ החיבור כי תיאור תהליך ההתחדשות בטבע נמשך. לתיאור הקולות והאור נוספת גם המתיקות: “ומה מתוק האור ומה מתוק הרוח”. הדובר משתמש בעירוב חושים (סינסתזיהכדי לתאר את האביב.  בהמשך מתאר ביאליק  גם את פניהם הצוחקות של בני האדם והמבטים הידידותיים שהם מחליפים ביניהם: “באשר עין תנוח שם רעותה לקראתה מזהרת”. העין המזהרת  מייצגת  את ההרגשה הטובה שיש בין בני האדם. הדובר מתאר גם את “חוטי הזהב הנמתחים” – זוהי מטאפורה לקרני השמש או לקשרי הידידות בין האנשים. הבית מסתיים בציפייה של הדובר לפריחה הלבנה השופעת שעתידה להתרחש.

בית ד’

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 הֲגִיגִי – רגשותיי העמוקים

אשיחה – אספר

אָדִיחָה – ארחיק, אסלק

בבית האחרון של “פעמי אביב” ביאליק מקשר בין פריחת האביב , שנזכרה גם בסוף הבית הקודם, לבין פריחתו  והרגשתו האישית: “עוד מעט והשתפכו בפרחים הלבנים גם נעורי החדשים וחלומותיי הישנים” . כשם שבאביב נוצרה סולידריות והרגשה טובה בין האנשים, הדובר מאמין שהאביב ישפיע גם עליו ויגרום לו לחידוש הנעורים ולהגשמת החלומות הישנים, כי גם בו עצמו נושבת אותה רוח אחרת שהפעם הוא מכנה אותה “רוח אביב”. ליבו של הדובר מתמלא עד גדותיו מהתפעמותו  המאושרת מהאביב והוא רוצה  לסלק מתוכו את ייאושו  השחור באמצעות דמעות השמחה המזהירות.

דרכי עיצוב ואמצעים אמנותיים בשיר “פעמי אביב”

  1. מבנה הדרגתי – השיר מתאר באופן הדרגתי את הולדת האביב ואת התפשטותו.
  2. מטאפורות
  • בבית הראשון – קיימת הדרגה מן המרחב אל המצומצם (שמים –הרים-מגרש-עץ-גבעולי הפרחים).
  • בבית השני – קיימת הדרגה מן החבוי והמאופק אל המתפרץ והשופע.
  •  גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!” –  באמצעות מטאפורות אלה הדובר מתאר את השינויים החלים בטבע , את ה”רוח האחרת”. השימוש במילים :”גבהו” “מרחקים” “רחבי ידים” מדגישות את העוצמה של הרוח האחרת.
  • “וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים, יָצִיץ פִּתְאֹם  וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים” –
  • “עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים” 

מטאפורות אלו מתארות את עוצמת ההתפרצות של כל כוחות הטבע שהיו חבויים עד כה, והיא מקשרת בין התחדשות האביב לנעוריו המתחדשים של הדובר.

  • “וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים” – באמצעות מטאפורה זו מתאר ביאליק את קרני השמש כחוטי זהב או את הקשרי הידידותיים בין בני האדם ואת הקשרים בין בני האדם לטבע.
  • “שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה” – הדובר מתאר את יאושו המר באמצעות הצבע השחור, שעומד בניגוד לאור ולזוהר המאפיינים את האביב, ולכן הוא רוצה להרחיקו מעליו.
  1. האנשה
  2. חזרה
  • “שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה”
  • המילים “הייתה רוח אחרת” חוזרות על עצמן שלוש פעמים לאורך השיר בשינויים קלים.
    • בתחילת הבית הראשון: “הייתה רוח אחרת”
    • בסיום הבית הראשון: “הייתה רוח אחרת מסביב
    • בסיום השיר: “הייתה רוח אחרת מסביב !” (תוספת סימן קריאה)
  • באמצעות חזרות אלו ניתן לראות כי “הרוח האחרת” מתעצמת מפעם לפעם, כשם שכוחות הטבע הפועלים באביב הולכים ומתעצמים וכשם שהרגשתו של הדובר הולכת ומשתפרת ומושפעת מכל השינויים החלים מסביב.
  1. עירוב חושים (סינסתיזה)
  2. מוטיב האור
  3. ארמזים מקראיים
  • “וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!” – הצמדת המתיקות לאור ולרוח ממחישה את מצב רוחו המרומם של הדובר נוכח התחדשות האביב.
  • האור בשיר “פעמי אביב” של ביאליק מסמל את ההתחדשות, הפריחה והתקווה. אור זה מוצג כאור מתוק ושופע המצליח לחסל את החושך. בבית הראשון מתגלים “מרחקים בהירים”, קרני השמש מייבשות את אדי המים. בבית השני “הנגוהות” עומדים לפרוץ ו”אורות רכים כמו בוקעים ועולים”. בבית השלישי מתמזג האור המתוק בצבע הזהב, בחוטים הנמתחים בין בני האדם ומסמלים את הידידות והאחווה. ובבית האחרון האור מסמל את ההתגברות על הקושי והייאוש ” ובדמעות מזהירות שחור ייאושי אדיחה”
  • “עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!” – בספר ישעיהו (נ”ב,7) נאמר: “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר! משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה” . הנביא ישעיהו מדבר בפסוק זה על המשיח העומד להגיע ולבשר על הישועה. ארמז זה מלמד כי בוא האביב לגבי ביאליק מבשר את הגאולה, השחרור והגשמת המאוויים.
  • “אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה” – ספר תהילים מסתיים בקריאה חגיגית להלל את אלוהים “הללו בצלצלי תרועה/ כל הנשמה תהלל יה..” (ק”נ, 5) . בשיר הציפיה לצלצלי התרועה שעדין אינם נשמעים מבטאת את ההרגשה המרוממת שמביא עמו האביב.

לסיכום

ניתן לראות שהשיר “פעמי אביב” של ביאליק הוא שיר טבע שבו המשורר מביע את התרגשותו לנוכח התגלות האביב. האווירה האופטימית בשיר מאפיינת את מצב רוחו של ביאליק בשנה שבה נכתב השיר (תר”ס – 1900). מלבד העובדה ששנת כתיבת השיר היא פתיחתה של מאה חדשה, תקופה של התעוררות הציונות ותקווה לתחייה לאומית, זו הייתה גם תקופה חדשה וטובה בחייו האישיים של ביאליק. בשנה זו הוא עבר ממקום קטן ונידח לעיר אודסה (בירת ספרות העברית) ובשנה זו אף זכה להכרה באיכות יצירותיו. ומכאן שהאביב המתואר בשיר הוא גם האביב הפרטי של המשורר.

Avatar

נכתב על ידי Idan Rozolio

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Loading…

0

סיכום – זריתי לרוח אנחתי מאת ביאליק | סיכום לבגרות בספרות

סיכום – לנתיבך הנעלם מאת ביאליק | סיכום לבגרות בספרות